ארץ הדוגונים במאלי: עשה לך פסל וכל תמונה
הדוגונים הם שבט חקלאים באפריקה, שחי עפ"י אמונות פגניות משונות ומפחידות כאחד, למשל, הקרבת תרנגולת - תהרוג גנב בכפר. המסכות שלהם כה מיוחדות, עד שאפילו פיקאסו הושפע מהם. גילי חסקין יצא למסע אנתרופולוגי ומרתק. חלק 2 ואחרון
אחד הטיולים המפורסמים באפריקה המערבית הוא מסע רגלי במאלי, במה שנקרא בצרפתית "מצוק הדוגונים" (Falaise Dogon).
אינסוף כתרים כבר נקשרו לארץ הייחודית הזו על נופיה, אנשיה וה"טרקים" המהוללים שלה. אכן, מדובר באחת האטרקציות הגדולות של אפריקה, הכוללת סאוונה רחבת ידיים של חולות, עצי שיטים ויערות של עצי באובב. מעל המישור, מתוך חורשות הבאובב, מתרומם בפתאומיות מצוק סלעי בנוי אבני חול צבעוניות, שאורכו עשרות קילומטרים ומתנשא לגובה של כ-300-200 מטר מעל סביבתו. הקיר רב העוצמה חרוץ בגיאיות, שבעונת הגשמים זורמים בהם מים. למרגלות הסלע כפרים ציוריים, ומעליהם בתי חומר תלויים באוויר. על הרמה, למעלה, פזורים כפרים המשלבים בתי בוץ עם בתי אבן ומחסני תבואה, שלהם גגות קש מחודדים. התצפית מכל כפר כזה, משכרת חושים!
אחת האטרקציות הגדולות של אפריקה. ארץ הדוגון (צילומים: גילי חסקין)
אמניה הגדולים של הבנייה בחומר
הדוגונים הם, בראש ובראשונה, תרבות חיה ושונה מאוד ממה שהמערב הביא לאפריקה. אלה הם אמניה הגדולים של הבנייה בחומר (אָדוֹבֶּה). אסמי התבואה העגולים שלהם, שעל ראשם ציצת קש, נראים כמו בקתת מגורים אפריקנית. השילוב של הבקתות עם מבני המגורים, בקתות המכשף המרפא עם פרצופיו, פיסול ומסיכות העץ המיוחדות, הופך מסע לארץ הדוגונים לנפלא ולמרתק.
הדוגונים עוסקים בחקלאות. בכפרים שלמטה, המצויים בקרבת מי תהום גבוהים, מגדלים עגבניות, קישואים, טבק, חסה ובעיקר המון בצל ירוק. רוב הירקות נפרסים לצורך ייבושם בשמש, מה שמאריך את חייהם ומאפשר את העברתם לשווקים, הנמשכת לעיתים מספר ימים.
השקיית הערוגות ידנית, וכל בני הכפר נוטלים בה חלק. את המים שואבים באמצעות דלעות כדוריות גדולות שרוקנו מתוכנן. במסלולים שבין מפלס מי התהום הנמוך לערוגות הגבוהות מתנהלת תנועה בלתי פוסקת של ילדים, נשים וגברים העושים דרכם הלוך ושוב. בכפרים שעל הרמה אין מקורות מים המאפשרים חקלאות, ועל כן מתפרנסים המקומיים בעיקר מגידול עזים. גם שם עסוקות הנשים בהבאת מים לכפר ממקור מים המרוחק ממנו קילומטרים אחדים.
את המים שואבים באמצעות דלעות כדוריות גדולות. השקיית שדות ידנית
התושבים כאן הם בני שבט הדוגון כהה-העור המיוחד. על-פי המיתוס, נטשו את מולדתם ארבע אחיות וארבעה אחים בכדי להציל את התרבות של בני שבטם. הם רצו לקחת איתם את עצמות אביהם, אך בקברו מצאו נחש. הם נטלו עימם את הנחש - רוח האב, לארצם החדשה.
משמשים כמתווכים בין העולמות
הדוגונים הם יורשיהם של קבוצה בשם טלם (Telem) - אותה דחקו במאבקם על הקיום. קודמיהם בנו את כפריהם בתוך מערות ולתוך סדקי אורך ורוחב גדולים. במקומות מסוימים התפתחו קהילות שחיו ממש במרומי המצוק, ללא גישה רגלית לבתיהם. היציאה והחזרה התבצעו באמצעות חבלים המשתלשלים ממרומי המצוק שבתוכו נבנו הבתים. כך ניסו להגן על רצועת החיים הדקיקה שבשולי המדבר, עד שנאלצו לפנות את בתיהם לטובת חזקים מהם.
הדוגונים, להבדיל מקודמיהם, בנו את כפריהם למרגלות מצוקי אבן החול. סלעי הענק, המפרידים בין הרמה הגבוהה ונהר הניז'ר (Niger) הסמוך, הגנו עליהם במשך מאות שנים מחורשי רעתם.
בתי החומר של בני הטלם. אין גישה רגלית לבתיהם
הם עובדי אלילים ובתיהם מלאים מסכות ופסלים, המגנים עליהם מפני כוחות הרוע ומעניקים להם מכל טוב. בין אלה ניתן למצוא מספר גדול של סמלי פיריון ומסיכות מפחידות. לא תמיד הצלחנו להיכנס למשמעויות העמוקות של הפסלים והמסכות. שאלנו שאלות וקיבלנו תשובות. יותר מדי תשובות...
מבט מעמיק על חבל ארץ זה - על יצירות האמנות, על הארכיטקטורה, על מבנה הכפרים, על החקלאות, על היחסים החברתיים ועל הטקסים, מגלה כי שורשיהם של אלה טבוע עמוק במיתוסים העוסקים בבריאת העולם, במאבקם של כוחות הכאוס והסדר ובמקומו של האדם בשמירת ההרמוניה ביניהם; הטקסים מבטיחים את המעבר של רוחות המתים אל העולם העל-טבעי, שבו הם משמשים כמתווכים בין העולמות וכפטרוני הקהילה.
השמש האפריקנית היכתה בנו בעוצמה כשהלכנו לקברים של אירלי (Ireli), שם מתקיימים באפריל טקסי המתים. בדרך עברנו ליד הקברים הנמצאים במערות גבוהות וקשות לגישה. לכאן נוהגים להביא בריצה את גופת המת הקשורה למשטח עץ, עטופה בשמיכה טקסית מיוחדת, ולהעלות אותה בחבלים למערת הקבורה.
המסכות והפסלים מגנים מפני הרוע ומעניקים מכל טוב. עבודות של הדוגונים
אין בתי מלון בארץ הדוגון
ריקוד המסכות של בני הדוגון הוא מהביטויים המפורסמים של תרבותם העשירה. למסכות שלהם היתה השפעה רבה על אמנים כמו פיקאסו, בראק ואחרים, שפיתחו את הציור המודרני, בהשראת יצירות של אמנות שבטית.
נחש האספלט השחור מזדחל אל הכפרים המבודדים, ומביא איתו אנשים ומנהגים חדשים, העלולים להכחיד את תושבי המצוקים. כמו מסכת הענק, העשויה בדמותו, הוא מאיים לקחת את רוחם של בני הדוגון. בעוד מספר שנים, כשנגיע לכאן באוטובוס ממוזג ואת המחנות המאולתרים יחליפו בתי מלון, נוכל אולי ליהנות מיפי הנוף ומשרידי התלם, אך לא נמצא עוד את רוח הדוגון. אין בתי מלון בארץ הדוגון. רק מאהלים הכוללים מבנה של מטבח, מקלחת בסיסית ושולחנות בחצר. הלינה מתקיימת מתחת לסככות, על הגג. בשטח ניכרות כבר יוזמות של יזמים, המכניסים שיפורים ואסתטיקה בקמפמנטו (Campamento) - משהו בין קמפינג ללודג'.
עם שחר, אנו פוסעים לצדה של מלכודת-שועלים. המקומיים לוכדים כאן את השועלים בכדי לנחש באמצעות עקבות רגליהם את העתיד. השביל מטפס בין גושים ענקיים של אבן חול, כאן מתגלים למטייל עצי הבאובב הגדלים בין הסלעים ושואבות המים, הנעות כאן בנוף קסם, ספק סוריאליסטי-ספק תנ"כי. אנו מטפסים אל הכפר הנמצא למעלה בראש המצוק בשביל בנוי אבן חול צבעונית. עוצרים להתבוננות בחיי היום יום וגם למנוחה. מולנו יורדות בנות הכפר נושאות שקים וקערות על ראשיהן.
יערות עצי הבאובב הגדלים בין הסלעים
הנוף, ממנו עלינו, נפרש לפנינו ולעינינו מתגלה לפתע הכפר. המקומיים עסוקים במלאכות יומם. בקצה העליון של הכפר נמצאים הטריגוליטים - בתים מעוגלים המכונסים מתחת לצניר גבוה. לכל כפר מבנים ייחודיים משלו, העין גומעת בשקיקה את יופיים.
מכאן אנו ממשיכים אל שביל הרמה שמעל למצוק בדרכנו לצידו האחר של ההר. בדרכנו אנו פוגשים את שואבות המים השבות מהמעיין אל הכפר וכדיהן על ראשיהן. בקצה הרחוק של הרמה צונח המצוק לצד השני והנשימה נעתקת מהמראה המרהיב. למרגלותינו נפרשת סוואנה מלוא האופק, מנוקדת באלפי עצי שיטים ובאובב. למצוק שמתחתינו צמודים שני כפרים ציוריים. נקיק צר מוריד אותנו תוך הסתייעות בסולמות, מראש הרמה אל הכפרים והמישור שמתחתם. בכפר Nomburi, מגדלים גידולי גן ירק, בצֶל עצי הבאובב.
המצוק מתקמר לעומתנו בקשת ענקית שכולה מלאה באדמת סחף פוריה. כולם עסוקים בהשקייה. גם לכאן מובאים המים בדלעות מרוקנות מהמפלס הנמוך של מי התהום. הנוף הופך רמתי וצחיח למעט מספר נקיקים שבהם מים שנוקזו לכאן בעונת הגשמים - דבר המאפשר למקומיים לקיים כאן חקלאות גם בתקופות שבין הגשמים.
בנות הכפר נושאות דליים מלאים מים על ראשיהן
איך מענישים גנב? מקריבים תרנגולת
הכפר בגנמטו (Begnemato) מוקף בצוקים שמכל אחד מהם נשקפת תצפית מרהיבה. שליש מהתושבים הם נוצרים, שליש מוסלמים, שליש אנימיסטים וכולם עובדי אלילים... ההבדל בין הכפרים מתמצה בכנסייה קטנה או במסגד בוץ זעיר ותו לא.
למחרת הגיענו למקום, ירדנו בנקיק נהדר שכולו גן ירק מטופח, זהו אל אנדה (Ende) - הכפר המרהיב שלמרגלות המצוק. כאן עסוקים התושבים בייצור בדי בוץ. הבדים התלויים לייבוש על הקירות מעטרים את הבתים בשלל צורות. הבדים, הצבועים באינדיגו, מוסיפים לכפר נופך סגול.
הכפרים בארץ הדוגון ידעו אך מעט שינויים ביובל האחרון; שליש מבני הדוגון כיום הם מוסלמים, מיעוטם נוצרים. עם זאת, כשנכנסים לכפר דוגוני עוברים לממלכה אפריקנית מכושפת, שבה שולטים חוקים על טבעיים. כך, למשל, בכניסה לכפר טירלי (Tireli) ניצב פֶטיש, עצם קדוש, לעתים קרובות ערמת עפר, המסייע לאנשים לתקשר עם הרוחות. ליד הפטיש מוצאים את שרידי הקורבנות, שמקריבים להן בתמורה לשירותיהן.
שליש מהתושבים נוצרים, שליש מוסלמים, שליש אנימיסטים וכולם פגניים
כאשר מתבצעת גניבה, למשל, נוהגים להקריב תרנגולת. כתוצאה מהקורבן, כך מאמינים, הגנב ימות. הכפר נתפס כגוף אנושי, הכיכר במרכזו של הכפר היא הטבור, ובכל מיני מקומות נסתרים, הידועים רק לתושבי המקום, נמצאים איברים אחרים שבהם אסור לפגוע. מחווה של נימוס מערבי עלולה לעיתים לעלות כאן ביוקר וב"קנס" של הקרבת עזים רבות לריצוי הרוחות.
במקום היפה ביותר בכפר, על מדרגת סלע הצופה אל המישור, נמצא ה"טוגונה" (Toguna), בית המפגש של הגברים הזקנים המנהלים את ענייני הקהילה. הם שרועים שם, שובי לב בקלסתרם השחום, החרוש קמטים ובעיניהם התמימות כביכול, שכבר ראו הרבה. כמקובל בארץ הדוגון, הבאנו תחילה לזקני טירלי אגוזי קולה (המתנה הנחשקת במערב אפריקה) וביקשנו את רשותם לבקר בכפר. כחום היום מצאנו אותם מתנמנמים במבנה הנמוך, בעל שמונה העמודים המגולפים בדיוקנותיהם של האבות והאמהות הקדומים, המקיפים את העמוד המרכזי, המייצג את הנחש לבה - אבי השבט.
הטוגונה - מקום המנוחה של הזקנים
הדבר החשוב ביותר בחיים הוא דוחן
התחנה האחרונה במסענו בארץ הדוגון, היא הכפר סונגו (Songo). אנו חוצים את הכפר ומטפסים על המצוקים, בכדי לצפות על המרחב. במקום צנירים בסלע שגולפו על ידי מים וגרגירי חול שהוסעו ברוח ולימים קושטו בציורים נאיביים על ידי אמנים מקומיים.
אחת לשלוש שנים, מקיימים כאן המקומיים את טקסי ברית המילה של הנערים מכל הכפרים הסמוכים. הטקס מתקיים בעונה החמה, שבה שובתים הכל ממלאכה. במשך 45 יום עוברים פה הנערים מבחנים גופניים ונפשיים קשים. חוקי ההתנהגות בימי החניכה נוקשים וגדושים באיסורים טקסיים.
חלק מטקס החניכה כולל תחרות ריצה. הנער, שיגיע ראשון מהעץ הגדול ליד הכפר אל המערה שבראש המצוק ויצליח לגעת בסמל הזעיר של השמש, הנמצא על אחד מכתליה, ייחשב מעתה לגבר בר-מזל שצפויים לו יבולים גדולים של דוחן. מי שמגיע אחריו ונוגע בסמל הכוכב, יזכה באישה היפה בכפר. השלישי במרוץ ייגע בסמל הירח, שמבטיח לו פרה ועושר.
ציורים בסלע שגולפו על ידי מים וחול. כאן מתקיימים טקסי ברית המילה
זקני השבט, שממתינים לרצים במחסה הסלע, חדים להם את החידות המסורתיות שהתשובות עליהן מביאות את העונֵה למסקנה שהדבר החשוב ביותר בחיים הוא דוחן. אם יהיה להם דוחן, הם יוכלו לרכוש נכסים, להינשא ולהביא ילדים רבים לעולם. באמצעות התחרות לומדים הנערים כי הדבר החשוב כאן באמת הוא חקלאות מניבה. בשלהי הקיץ סובבים בכפרים נערים לבושים גלימות לבנות, הם מנגנים ושרים ומבשרים לעוברי האורח שהפכו לגברים.
מדריכנו, Baturu, עבר את טקס הבגרות שלו לפני יותר מעשר שנים. הוא עדיין זוכר את כל הפרטים כאילו זה היה בקיץ האחרון - הכאב, הפחד, רגעי האחווה והסודות שעליהם הוא לא יכול לספר לנו.
במערה לומדים צעירי השבט את המיתוסים, הקוסמולוגיה ופולחני הרוחות שעושים את בני הדוגון בעיניי האנתרופולוגים לאחת הקבוצות האנושיות המרתקות בתבל. אבל ארץ הדוגון היא עולם הולך ונעלם. בעקבות הכרזת אונסק"ו על האזור כאתר מורשת עולמית, באים לאחרונה לכפרים המבודדים מטיילים, עיתונאים, במאים של סרטי תעודה וסוחרי אמנות. חלקם מוכנים לשלם כסף רב בעבור צילומים, אביזרי פולחן וחפצי אמנות. בני הדוגון עורכים מכירת חיסול של תרבותם.
- גילי חסקין, מדריך בכיר בחברה הגיאוגרפית
לפנייה לכתב/ת 
