מהיר ופרחוני

+ נראית מעולה

- עולה מלא

מכונית ספורט היברידית זה כמו ללהק את ירון לונדון לסרט בורקס. זאת היתה ההנחה הראשונית שלי לפני שלקחתי לסיבוב את היציאה האחרונה של הונדה: ה־CRZ החדשה, מכונית קופה־שלוש־דלתות עם לוק ושאיפות ספורטיביות, שקיבלה תגבור של מנוע חשמלי. האם שגעת מוטורית ומודעות אקולוגית יכולות לשבת על אותו שאסי? כמו שאומר מנחם הורוביץ בפינת הצרכנות האלמותית שלו, יצאנו לבדוק.

וכאילו, גילינו שלא כל כך.

מכונית ספורט היברידית זה כמו טופו בלאפה. הרי חובב לאפות רוצה מילוי מהסוג שנהוג לשפד, ואילו הבוחש בטופו מעדיף שיהיו מסביב כמה עלים ירוקים או תלולית קינואה. אבל בהונדה החליטו להזמין משהו מהמיוחדים: לקחו לאפה עסיסית שהרגע יצאה מהטאבון, פיזרו בתוכה ריבועים קטנים של טופו, וקישטו עם שני פולים של אדממה. מי בדיוק אמור לאכול את הסיפור הזה?

במילים נטולות דימויים גסטרונומיים, אני פשוט לא מבין מי אמור לנהוג ב־CRZ. תקנו אותי אם אני טועה, אבל קשה לי להאמין שהחבר'ה האלה שמקווים לדחוף לווייתן בחזרה למים מגיעים לחוף במכונית השיפורים שלהם, ואני גם די בטוח שאין בנמצא נהג שחולם על זמני ההקפה בנורבורגרינג כשהוא לא מפסיד שעות שינה בגלל החור באוזון.

עוד אוטו שנתנו לנו רק אחרי שהבטחנו שלא ניתן סיבוב ל־RAM

מכונית ספורט היברידית זה כמו לבוא בחליפה להופעה של ליידי גאגא. קשה שלא להתפעל כשמסתכלים על ה־CRZ מבחוץ: מכירים את הקטע הזה בסרטים מצוירים שהמכונית יוצאת מהמקום כל כך מהר עד שרואים את הפרונט שלה נמתח קדימה, ורק אחרי כמה שניות מצטרף גם החלק האחורי? אז ככה היא נראית בעמידה. קווים זורמים זה משהו שרוב מעצבי המכוניות שואפים אליו מול לוח השרטוט, אבל כאן זה גם ממש עובד: המכונית כולה כאילו נמתחת מהגריל הקדמי ועד הספוילר הקטן מאחור. תצורת הקופה מוצגת כאן בגירסה נמוכה, רחבה וקצרה, בדיוק כמו שצריך; הקווים המודגשים על הדלתות מספקים את הטאץ' השרירי, הבלתי נמנע לנוכח ההבטחה הספורטיבית; ואילו יחידות התאורה הקדמיות נראות כמו הבריון השכונתי כשהוא מצמצם אליך עיניים ומנסה להחליט מה לעשות איתך. רק שאז נכנסים פנימה.

אל תבינו לא נכון: זה שלא שיש בעיה עם איכות החומרים או עם הפונקציונליות של תא הנוסעים. זה רק שהכל נראה לא ממש, נו, קשור. לוח שעונים עם אפקטים בצבעים זרחניים תוקף אותך מלפנים, שלל מתגים קופצים עליך מימין ומשמאל, ומיליארד נתונים מיותרים נאבקים על מקומם בקומץ התאים האפורים שעוד נותרו לך. הלו, אמרתם ספורטיבית! מה אני צריך את כל הפסטיגל הדיגיטלי הזה שמספר לי בכמה אחוזים מהסוללה אני משתמש כרגע, כמה דלק חסכתי עד עכשיו וכמה זה יוצא בסעודים מבואסים?

אחרי שהצטיידתי במשקפי רתכים כדי להתגבר על המופע האורקולי, גיליתי שה־CRZ מציעה לי לבחור בין שלושה מצבי נהיגה: Sport ,Normal ו־Econ. אני בחרתי באופציה השלישית והידידותית לסביבה, ויכול להיות שעשיתי משהו לא בסדר, כי בשום שלב של הנהיגה לא הגיח מאחורי גור פנדה ולחש לי באוזן "תודה גבר, שיחקת אותה".

מכונית ספורט היברידית זה כמו למנות את וודי אלן לפרזנטור של ה־NFL. כל זמן שלא מציקים לה יותר מדי, ה־CRZ דווקא מיישרת קו עם הלוק הספורטיבי/אגרסיבי שלה: תנוחת הישיבה מספיק נמוכה בשביל לכבות סיגריה על האספלט בלי לפתוח את הדלת, התיבה הידנית (שישה הילוכים) מתופעלת בנגיעות קצרות ומהנות, וכמקובל במכוניות מהסגמנט הזה, גם כאן מציעה השמשה האחורית את אותו נוף פנורמי שמתקבל דרך וילונות של נגמ"ש צה"לי. חוץ מזה, תא הנוסעים מכוון־נהג עד כדי כך שהחלק העליון של הקונסולה המרכזית מופנה בזווית קטנה לכיוון האוחז בהגה (אלפא רומיאו, שיודעים דבר או שניים על ספורטיביות, עושים את זה בחלק מהדגמים שלהם). המשמעות הפרקטית של זה היא שהמאכלס את מושב הנוסע צריך למתוח די חזק את הצוואר בשביל לשחק עם בקרת האקלים, או לשאול "מה עושה הכפתור הזה" בקול מעצבן כזה בדיוק כשיש ברדיו אחלה שיר של אהוד בנאי.

 "וזאת הפינת אוכל"

כשמביטים לאחור מתברר שהונדה לא התאפקה ודחקה לתוך הגומחה הקטנה שבירכתי המכונית מושבים אחוריים. נכון, בערך כל היצרניות בעולם עושות את זה - ואז קוראות לזה 2+2, תוך התעלמות מהעובדה שהשניים היחידים שיכולים לשבת מאחור הם מר קו ורעייתו - אבל כאן זה כבר ממש מופרך, לא יותר מסטנד מרופד לתיק שלך. אגב, בגירסאות שעושות את דרכן לארצות הברית ויתרו לחלוטין על העמדת הפנים הזאת. ה־CRZ מגיעה לאמריקה עם שני מושבים קדמיים כמו ברודסטר אמיתית, וזהו. הונדה, בחייאת: מה הקטע בלהיות ידידותיים לעצים שמסביב אבל לא לסרדינים שמאחורה?

מכונית ספורט היברידית זה כמו לארוז ספר לקראת החופשה בווגאס. ברגע שתנסה להוציא מה־CRZ דברים שבדרך כלל יוצאים ממכוניות שנראות ככה, תגלה די מהר שלא הגעת בדיוק למקום הנכון. הנתונים היבשים מדברים על יחידת כוח בנפח 1.5 ליטר שמצליחה לסחוט 124 כוחות סוס מהשילוב של שני המנועים, ואם זה לא נשמע לכם המון, אז ככה זה גם מרגיש.

תראו, אין ספק שהיפיופה האקולוגית הזאת מבצעת הרבה יותר מגניב מרוב המכוניות שבהן אתם ואני ניסע בימי חיינו, רק שכמעט בשום שלב היא לא מורחת לך על הפנים את החצי חיוך הדבילי הזה שספורטיביות טהורות יודעות

 לייצר. כן, היא זריזה והדוקה. וכן, ההתנהגות שלה מרשימה גם שהכביש מפסיק להיות ישר - במיוחד במצב Sport - אבל שם בערך זה נגמר. אני לא יודע אם זה בגלל היעדר אדרנלין המנוע, או שהאווירה הירקרקה בתא הנוסעים פשוט מקלפת ממך את ההרפתקנות, אבל ה־CRZ לא באמת מדרבנת אותך לעשות פרסה ולטחון איתה שוב את קטע הכביש המגניב ההוא. מה שכן, היא מפצה את הארנק שלך בצריכת דלק מתחשבת במיוחד, ואולי זה לא עניין של מה בכך. במיוחד אחרי שהשכבת 155 אלף שקל על להוציא אותה מהאולם של היבואן.

מכונית ספורט היברידית זה כמו ציון ברוך עם דוגמנית. אוקיי, דוגמה גרועה. יכול להיות שהונדה באמת מכוונת ספציפית לנהגים שנקרעים בין הרצון לשבת על טיל ובין הסיכוי להציל איזה שתיל, ויכול להיות שעצם העובדה שנפתחה פה נישה חדשה היא שקוסמת ליפנים יותר מכל. הרי גם ה־SUV תויג עד לפני עשר שנים כמכונית האחרונה שתיסע בה לפני זאת שתוביל אותך לבית העלמין, אבל מאז התברר שאפשר לדחוף פנימה ארבע על ארבע וכמה צעצועים ועוד טיפה כוח מתפרץ, ופתאום כולם רוצים קרוסאובר. ומי יודע, אולי בעוד עשר שנים יגיעו אפילו מכוניות ספורט טהורות ורפליקות ראלי עצבניות עם תגבור חשמלי ומצפון ירוק. עד שזה יקרה, אני צריך להחזיר את ה־CRZ לאולם של היבואן. אם ישאלו אותי איך היה, אני בטח אגיד שסבבה. ואז אבקש, אבל רק אם אפשר, איזה סיבוב קטן על ה־Type R.