למחול על התשוקה למחול

את הקלישאות אפשר היה להתחיל לחבר כבר בפרומואים. בילי אליוט פלוס ילד טוב ירושלים פלוס כיפה? זה כל מה שדמיונם היצירתי המתפרץ של תסריטאים מנוסים יכול לייצר? או אולי, זה כל מה שאפשר לעשות אחרי "מרחק נגיעה", "סרוגים", "מעורב ירושלמי" ודוקו-דוסים למיניהם? לא, לא מספיק. צריך עוז זהבי כדי להדביק אותנו אל המסך, ו"חיים אחרים" תיזכר ככל הנראה כסדרה בה כל מי שרצה עוד עוז זהבי קיבל.

הרי בעצם, גם כשהוא מנשק מזוזה הוא נראה כמי שמבצע את חלקו באקט של פיתוי, וגם כשהוא מוטל חסר אונים במיטת בית חולים אחרי פציעה קשה בצבא הוא חתיך הורס, וגם כשהוא מתלבט ומתייסר זולגת לו דמעה אסתטית במורד הזיפים.

עצם נוכחותו בפרק הראשון נראתה למישהו כמספיקה כשלעצמה: סביבה אפשר היה לבנות המון רגעי אווירה מיותרים, נוגים שכאלה ומתמשכים לאין קץ. לידה, אפשר היה להציב שחקנים מוכשרים לחיזוק (יורם חטב בתפקיד אביו החוזר בתשובה של גיבורנו ורמי הויברגר בתפקיד מצוין של רב בישיבה שהוא גם מענטש). לא מספיק?

רמי הויברגר. מצוין כרב ישיבה שהוא גם מענטש (צילום: ז'ראר אלון) 

ובכן, לא: התחושה המתעוררת במהלך הצפייה בפרק האקספוזיציה היא, שהלכו כאן על בטוח כדי ליצור מסחטת רייטינג צפויה עד ייאוש. הפופולריות העצומה של סדרות-עם-כיפות תובעת עוד מאותו דבר, והדבר מגיע באריזה של דרמה מרגשת ונוגעת ללב במיטב המסורת הלעוסה של הדברים הללו, כולל המבטים ההאש-פאפיים ששחקנים אנוסים לתלות זה בעיני זה כתחליף לדיאלוג, כולל השתיקות המעיקות וההבעה הנבובה ששחקנים רבים מדי מאמצים לעצמם כתחליף לאיפוק, לניכור, או לסתם שעמום.

כי הרי הכל ידוע מראש: דוס רוצה לרקוד? יהיו משברים. בין האמונה לאהבה, בין הפולחן למשפחה, בין פיתוייה הצפויים כל כך של החילוניות – לנשק בחורות, לפזז בסטודיו למחול ואולי גם להתעמת עם שרימפס בהמשך – ואיש לא יוכל למחול על התשוקה למחול, המשולה כמעט לעבודה זרה בעולמו של הבחור עם הכיפה.

מובן שרצו ללמד אותנו כמה קשים חייו של הדתי בחברה הסגורה והנבדלת בה הוא חי, וכמה עזה תשוקתו של היחיד להיות יחיד ומיוחד ללא אילוצים שכאלה, אבל תשוקתו של זה עזה תמיד, ובאמת לא חשוב מה הוא חובש לראשו ובמה הוא מאמין: אחד-נגד-כולם הוא תמיד עילה מצויינת לקונפליקטים שבלעדיהם אין דרמה טלויזיונית ראויה, וחיבוטי הנפש המתווספים לתהליך הגילוי העצמי גם הם פיגום שעליו אפשר להציב תסריט מעניין. אלא שכאשר בוחרים סט של קונפליקטים ידועים מראש, אי אפשר לעניין. לכל היותר אפשר לגרום לצופה המאושר מנוכחותו של זהבי לומר, "ידעתי שזה יקרה ככה".

וכבר בפרק הראשון יש יותר מדי "ידעתי" שכאלה: אפשר לנחש בקלות כל מהלך עלילתי צפוי, אפשר להטרים ולהקדים כל עיטור מוזיקלי. אפילו למראה המאמצים ליצור אווירה אותנטית של חיים בישיבה אפשר להנהן: ידענו שכך יהיה, שלא יוותרו לנו על צילומי חבורת לולבים מתפללים בדבקות, על שירה אדירה וזייפנית ועל ריקוד גמלוני שהוא, איך לא, ההיפך הגמור מן המחול המעודן שגיבורנו נכסף אליו בעמקי נפשו המתחבטת.

למעשה, הסיבה היחידה להמשיך ולצפות בסדרה היא השאלה אם גיבורנו יישאר דוס או יהיה רקדן. גם אם השאלה הזאת לא מעניינת די הצורך, עדיין נעים לראות את עוז זהבי על המסך, ובאמת לא חשוב מה הוא עושה שם.