תמי ארד: "השוק סביב שליט מביש בעיניי"
24 שנים אחרי שנפל בשבי, השוותה רעייתו של רון ארד בין המאמצים לשחרורו לבין מצבו של גלעד שליט ולחילוץ הכורים בצ'ילה: "לחשוב על שבי במושגים של מכרה שהתמוטט. לא למדתי לחיות עם קהות החושים סביב חייו של חייל שבוי"
היום (שבת) מלאו 24 שנים חלפו לנפילתו בשבי של הנווט, רון ארד. רעייתו תמי השוותה בטקס לציון האירוע שנערך ביום שישי באחד מבסיסי חיל האוויר, בין המצב שלה לזה של בני משפחת שליט. "השוק שמתנהל היום, סביב חייו של חייל שבוי, שהמדינה שלחה להילחם, הוא מביש בעיניי", אמרה לנוכחים.
היא אמרה שהמצב היה דומה גם ב-1986. "האמת היא שהשוק הזה התנהל גם לפני 24 שנים, אבל הייתי כנראה נאיבית וצעירה מכדי להבין.
אז סירבתי לקלוט שבעצם לאיש שלי יש מחיר. היום בפרספקטיבה אני רואה כמה קל לדבר על מחיר, להקליד את מטבע הלשון 'לא בכל מחיר', כשלא מדובר בילד שלך או בבעל שלך".
תמי ארד אמרה שחבל שלא נהגה כמו משפחת שליט: "חשבתי שאחרי כל כך הרבה שנים אני אתפייס עם התחושות הנלוות לשבי. כשאני מנסה לנתח למה אני לא פוקדת מידי שבוע את משפחת שליט באוהל המחאה, אני מבינה שאני כנראה מנסה להתרחק מההחמצות, מהתקוות שהתבדו, מייסורי המצפון שלא שבתתי רעב מול משרד ראש הממשלה, שלא עברתי להתגורר מול דלת ביתו. אני חושבת שאני מנסה לא לעמוד שוב מול חוסר האונים, אבל אני עומדת מולו וכנראה לעולם הוא יתנוסס לנגד עיניי. כשנועם ואביבה ספרו לי שהם עוברים לגור באוהל המחאה, אמרתי להם שזו כנראה הדרך היחידה. בדיעבד לא בטוח שזה מה שהיה מחזיר את רון, אבל אולי הייתי מרגישה יותר טוב עם עצמי. אולי לא".
הבת יובל ארד עם נועם שליט במאהל (צילום ארכיון: גיל יוחנן)
לדבריה, 24 שנים אחרי התרסקות מטוסו של רון "הפכנו, המשפחה של רון לאנדרטה שלו. למדתי לחיות עם זה, אבל לא למדתי לחיות עם קהות החושים סביב חייו של חייל שבוי. אני מזדהה עם כאב האובדן של משפחות נפגעי הטרור. אני לא מתיימרת להבין את כאבם, אולי את הצורך שלהם בנקם. אבל אני חושבת שהניסיון למכור לציבור שכוח ההרתעה של מדינת ישראל יקום או ייפול על כתפיו של חייל שבוי הוא לא רציני, מטעה ולא הוגן. מנהיגות תפקידה לעמוד באומץ מול משפחות שכולות ולומר בקול ברור: 'מדינת ישראל תדע לשמור על בטחון אזרחיה גם אחרי שחרור טרוריסטים מבתי הכלא. את המתים עם כול הכאב אי אפשר להשיב. את גלעד שליט אפשר עדיין להשיב'. את רון, אני נזכרת בכאב, אפשר היה להשיב".
"לחשוב על שבי במושגים של מכרה שהתמוטט"
תמי ארד הזכירה גם את חילוצם המוצלח 33 הכורים בצ'ילה, שהיו בעומק של 700 מטרים מתחת לפני האדמה במשך 69 ימים והוצאו משם השבוע. "יותר מחודשיים ארך מבצע החילוץ חסר התקדים של 33 הכורים, שנלכדו בבטן האדמה במכרה בצ'ילה. ביום חמישי חולץ אחרון הכורים. הסיטואציות לא דומות, החמאס או האיראנים הם לא איתני הטבע, אבל אי אפשר שלא לחשוב על שבי במושגים של מכרה שהתמוטט. בור חשוך, אור קלוש ואוויר דחוס. אי אפשר שלא להתפעל מהמשאבים ומכושר האלתור שממשלת צ'ילה גייסה כדי לחלץ את האנשים האלה".
היא דיברה גם על הניסיונות להשיג מידע על בעלה: "שנים נאמר לי שמדינת ישראל הפכה כול אבן כדי להשיב את רון, סיכנה חיילים וסוכנים למענו. אני מאמינה שנעשו הרבה מאמצים ואני מוקירה את אלה שהיו שם בשבילו, אבל מה שנעשה היה אחרי התמונות עם הזקן והעיניים המובסות, אחרי שהוא כתב שהוא משתגע מגעגועים, אחרי שביקש שנעשה הכול כדי להציל אותו ובאותה נשימה הבטיח שהוא לא יעזוב אותנו יותר לעולם. כול המאמצים האלה נעשו כשהוא כבר לא השמיע קול".
בסיום דבריה, היא אמרה בצער: "מחר ימלאו 24 שנים לחיים שיכלו להיות לרון. הוא יכול היה להיות בן 52, אבא של יובל כמו שאבות צריכים להיות, להרגיע אותה כמו שאני מנסה ולא מצליחה שיהיה בסדר עם הבחינות ללשכה. הוא היה יכול להיות אבא לעוד כמה ילדים חמודים, פרופ' להנדסה גנטית במכון וייצמן או איש הייטק, שחקן כדורגל של ימי שישי אחר הצהריים
ואוהד מתוסכל של הפועל כפר סבא. לנעדרות אין פנים ואין קבר. הנעדרות היא ריק מתמשך ואי אפשר למלא אותה בהנצחה , ואי אפשר לשתול סביבה פרחים. אפשר פעם בשנה להיפגש בטייסת כמו שאנחנו עושים ובמקום אזכרה לקרוא ליום הזה האירוע של רון ולהזכיר שהוא עדיין לא חזר. אני לא יודעת אם הוא יחזור אבל אני יודעת שכשהוא יחזור אלה לא יהיו בשורות טובות".
על תחושותיה, היא אמרה: "יש אנשים שעדיין מאחלים לי בשורות טובות. בנוגע לרון אני לא יודעת מה זה אומר בשורות טובות. אני יודעת שכשאני מרשה לעצמי לחשוב עליו זה תמיד מסתיים במועקה. אחרי 24 שנים אני כבר לא כועסת , רק מאוכזבת ועצובה".
לפנייה לכתב/ת 
