הפתעה בסמטה אפלה: הארלם, לא מה שחשבת

הידיעה שפורסמה בארה"ב לפני כמה ימים על פתיחתו של מלון הבוטיק הגדול בשכונת הארלם שבניו יורק – לראשונה מאז 1967 – עשויה להפתיע ישראלים רבים, אבל לא את אלו שהתגוררו בשכונה בעשור האחרון. ויש רבים כאלה, בהם עבדכם הנאמן. 

הארלם היא אחת השכונות המפורסמות בעולם, או יותר נכון, אחת מהידועות לשמצה. מסוף המאה ה-19 היא מהווה שם נרדף לפשע, הזנחה, סמים, אלימות וכמובן, אלו שסבלו מכך יותר מכל – תושביה האפרו-אמריקנים. נכתבו ספרים רבים וסרטים אינספור תיעדו את העוול ההיסטורי שנעשה לאחת השכונות היפות ביותר על האי מנהטן. מסוף שנות ה-90, בזמן כהונתו של ראש העיר רודי ג'וליאני, התחיל השיקום המרשים של השכונה.  

כנסו לסיור בשכונה. מפת הארלם

הגעתי לניו יורק לראשונה בשנת 2000 במסגרת חילופי תלמידי תיכון ואז הבהירו לנו היטב – לא להגיע צפונה מרחוב 105 במערב או 96 במזרח. למען האמת – לא ממש היינו זקוקים להבהרה הזו.

ג'וליאני התחיל זמן קצר לפני כן ביישום התוכנית שזכתה לכינוי "גירוש ההומלסים" והיא ניכרה מאוד. עוד ברחוב 100 מערב ניתן היה לראות את קבוצות ההומלסים מתגודדות בפינות הרחובות 106 וברודווי, וככל נער ש"אולף" היטב שמרתי על מרחק בטיחות ולא התקרבתי כלל.

אפילו בטיולים בסנטרל פארק היה ברור לכולם לא לעבור צפונה ממאגר המים על שם ג'קי קנדי, שם נושק הפארק לפאתי הארלם. השמועות על שיקומה של השכונה עוד היו מרוחקות, וכולם היו בטוחים שביל והילרי קלינטון השתגעו לגמרי כששכרו משרד בלב השכונה – רחוב 125.

פחד מוות בדרך לשכירות זולה

בשנת 2005 חזרתי לניו יורק, הפעם כדי להתגורר בה. כל מי שחיפש דירה בתפוח הגדול או שמע על מישהו שעשה זאת יודע שמחירי השכירות שם נושקים לגורדי השחקים. בלי שום בושה ידרשו ממך 1,200 דולר לחודש על קופסת גפרורים ב-אפר ווסט סייד, או 1,800 דולר לחודש לקופסת נעליים ב-הלז קיטשן (הידועה גם כ"רובע התיאטראות"). בלית ברירה ובלב רועד ניגשתי לראות דירות מצפון לרחוב 110. כל הדברים שאמרו לי חברים, שכבר שמעו על השיקום של השכונה, לא עזרו ולא הרגיעו אותי. בהיעדר מילים אחרות: פחדתי פחד מוות.

ואכן, על קו A או על קו 1 של הסאבווי, בתחנה של רחוב 96 נראה שנעשו חילופי אוכלוסין בתוך הרכבת, ובעיני הלא-מיומנות נותרתי "הלבן היחיד" בקרון. אזרתי אומץ והמשכתי לנסוע, מוכן לקפוץ מהחלון בכל רגע אם מישהו ישלוף אקדח ועם כפפות עבות במיוחד על ידי, כדי שלא אפול על מחטים שהשליכו הנרקומנים ברחוב. כמה טעיתי.

רק לא ליפול על מחטים (צילום: גיל נוה)  

יצאתי מהסאבווי בתחנת 115 ונדהמתי – לא רק שהשמש זורחת גם פה, אלא יש פה משפחות, הרחובות נקיים, אין הומלסים, אנשים לא רצים עם אקדחים או מזרקים בידיים ואפילו המצרך הנדיר ביותר בניו יורק נפוץ פה – שפע פינות חמד ירוקות שנראות טבעיות.

דווקא כאן, איכות חיים

ראיתי ארבע דירות בהארלם ועוד שתי דירות בשכונת וושינגטון הייטס שמצפון לה (אבל בעיני רבים נחשבת לחלק הלטיני של הארלם) וההיסטוריה ניכרה לטובה: בממוצע, שכר הדירה שנדרש אז היה בין 600 ל-800 דולר לחודש לדירה גדולה ומרווחת, עם שלושה כיווני אוויר ואפילו סלון. רוב השותפים הפוטנציאלים היו סטודנטים או מרצים בקולג'ים הרבים שהוקמו בשכונה, או סתם אנשים שעובדים במנהטן ובחרו באיכות חיים. כן כן – איכות חיים בהארלם.

כנסיה בהארלם (צילום: יוסף ג'קסון) 

בסופו של דבר שכרתי דירה בפינת הרחובות 141 והשדרה השמינית (שבהארלם יש לה ממש שם – אדג'קומב) באחד מבתי האבן שנבנו שם באמצע המאה ה-19 ועברו שיפוץ מסיבי בתחילת שנות ה-2000. בעל הבית – אמן שגר עם משפחתו בקומה התחתונה, השותף מרצה בסיטי קולג', הסלון מרווח, מול הבית בית ספר יסודי, בחדר יש קמין מקסים עם ארובה (!) וגולת הכותרת – מכבסה צמודה ולידה שתי מסעדות מזרח תיכוניות.

יריות ברחוב? רק פעם אחת

בכל זאת, רבים מחבריי בישראל הזדעזעו לשמוע שבחרתי לגור דווקא שם, בשל המוניטין הזוועתי של האזור. ובכן, דעו לכם, במהלך כל התקופה שגרתי שם (כמעט שנה) שמעתי יריות מהרחוב המקביל רק פעם אחת, שזה די מעט עבור מי שגדל בירושלים. נרצח "רק" אדם אחד בסביבת הרחובות הקרובה במהלך כל תקופת מגוריי שם ולא, לא שמעו צרחות של אונס מכל סמטה קרובה. אין ספק, הסטטיסטיקה האישית שרשמתי שם מביסה את תל אביב של התקופה האחרונה, לפחות מבחינת הסכנות.

רוב מוחלט של תושבי השכונה הם עדיין ממשפחות אפרו-אמריקניות או לטיניות, ולוקח זמן להבין את המבטאים השונים במכולת. גם לוקח זמן להוריד את המגננות ולדבר בחופשיות עם השכנים ממרוקו, או עם בעל המסעדה מתימן. גם לוקח זמן להסביר לו שיש לפלסטינים זכות לחיות איפשהו ולא להתפלץ כשהוא אומר שהוא לא מבין למה עוד לא זרקנו לים את מי שנתפשים בעיני ישראלים כאחיו הערבים. כן, גם בניו יורק מגלים שהפלסטינים לא ממש פופולריים, במיוחד לא בקרב מהגרים מארצות ערב.

לילה ברחוב: ישו לבן - ולבד

נכון, העובדה שרוב התושבים עדיין שחורים גורמת להרגיש בהתחלה כנטע זר, אבל הדבר גם מוביל לרגעים משעשעים. כשאתה יוצא מהסאבווי בשתיים בלילה אחרי בילוי, לבן יחיד ברחוב, אתה מרגיש את העיניים ננעצות בך ותוהות "מה עושה פה הלבן הזה?". באותה תקופה גם היה לי שיער ארוך וצימחתי זקן. אז הייו ניגשים אליי בחופשיות באמצע הרחוב ושואלים אותי אם אני גלגול חיים של ישו. ברצינות. זה קרה כמה פעמים.  

מפורסמת - וידועה לשימצה. רחוב בהארלם (צילום ארכיון: AP)

בתקופה שגרתי בהארלם גיליתי שיש ישראלים לא מעטים שכבר גילו את ה"שטיק" ועברו לגור שם. לא אחת יוצא לשמוע עברית בסופרמרקט. באזור רחוב 125 מערב, שהוא הלב הפועם של השכונה, נמצאים מרכזי קניות גדולים וזולים וכמובן – תיאטרון האפולו המפורסם. לא רחוק משם אף נמצא אחד המרכזים היהודיים הגדולים ביותר בניו יורק: בית הספר של התנועה ליהדות מתקדמת (THE JEWISH THEOLOGICAL SEMINARY ). תמשיכו מעט דרומה על ברודווי ותגיעו ל"מנהטן סקול אוף מיוזיק", שהוא החממה ב-ה' הידיעה לכוכבים הבאים של המיוזיקל'ס האמריקנים, והוא גם מקום מקסים לסיור לילי – אם אתם מכירים סטודנטים שם. הסיטי קולג' באזור רחוב 130 מערב מוקף בגינות ירוקות ומבנים עתיקים ותיאטרון המחול של הארלם שוכן במבנה ששופץ בארכיטקטורה מרשימה, מעט צפונה משם.

אחד הדברים שבולטים בניו יורק הוא הגירת האוכלוסיה המבוססת משכונה מסוימת לשכונה אחרת, והעירייה של ניו יורק כבר כמה שנים בונה מבנים של דיור בר השגה לזוגות צעירים בהארלם, מציעה מענקים והלוואות לאמנים ולבעלי מקצוע "שתורמים בעצם נוכחותם לעיר" – שבשפה האמריקנית זו דרך יפה לומר כמעט כל אחד שסיים תיכון ועובד באופן קבוע במשהו. כמה וכמה מחבריי המבוגרים יותר קנו דירות באזור והופתעו לטובה. גני ילדים בשפע ובתי ספר, תחנות סאבווי בכל פינה ובעיקר – ביטחון אישי לצד מחירי מחייה נוחים.

שפע גני ילדים ובתי ספר (צילום: עידו הררי) 

כשהייתה שביתת הסאבווי הגדולה וכמעט כל מנהטן הייתה מושבתת, הייתי אחד היחידים שהיו יכולים להגיע במונית לעבודה מבלי להתקע בפקקים הבלתי אפשריים שנוצרו. בסופות השלג הגדולות ששיתקו את העיר ליומיים, בית האבן המבודד היה חם ונעים. העובדה שחלק גדול מחבריי היו יחסית קרובים (במושגים של ניו יורק) עזרה בהחלט, ובאופן מפתיע לא היינו צריכים לרדת כל הדרך אל צ'לסי או אל הוילג' כדי לשבת בבר של גייז ולראות מופע דראג. מספיק ללכת יד ביד (כן , כן, זוגות גייז הולכים יד ביד בהארלם) עד לפינה של 130 וברודווי, או 150 והשביעית – יש שם כמה ברים "ורודים" ומעוצבים.

אני די בטוח שבארבע השנים שעברו מאז שעזבתי את ניו יורק המחירים בהארלם המריאו, אבל זה מה שקורה כשיש שיקום מוצלח. במהלך רוב התקופה שגרתי בשכונה,

אני מודה ומתוודה, הייתי בחלק המזרחי שלה רק פעמיים. לא ראיתי הבדל ניכר, למעט אולי מעט פחות מבנים היסטוריים. יש לציין שבאותה תקופה עדיין הזהירו אנשים "מהוגנים" שלא להיכנס להארלם הספרדית שבדרום מזרח השכונה, אלא אם הם רוצים למות מכדור תועה. לא בדקתי באופן אישי את תוקף האזהרה הזו.

כך או כך, אם אתם מגיעים לניו יורק, קבלו המלצה: עלו על הסאבווי צפונה וטיילו באזור רחוב 125 מערב עד רחוב 160 מערב – זה אחד האזור היפים והמפתיעים ביותר שיש בניו יורק. אולי אפילו שווה לכם ללון במלון הבוטיק החדש הזה.  

יש לכם עוד המלצות על הארלם? שתפו אותנו בטוקבקים.