"תפסתי אותה בוגדת בי עם חמישה כושים"
הצורה שבה הסביבה הקרובה מקבלת לעתים בשורות כגון גירושים היא בעייתית. פתאום אתם הופכים להיות בורג קטן ושולי במערכת. כולם עסוקים בלהיות מהורהרים ומסכנים, כאילו שאפשר לחלק את החיים שלהם לתקופה שלפני הגירושים שלכם ולתקופה שאחרי. סיפור שבהחלט יכול להיות, למבוגרים בלבד
אני רוצה לספר לכם מה קרה באמצע ארוחת הערב של אחד מימי שישי האחרונים. סיפור לא קל, אך מצד שני גם לא קשה.
הנוכחים בארוחה: אני (לבד!), ההורים, דודה ברכה, דודה פרומה, דודה שושנה ובעלה, ועוד שבעה אחרים, שמפאת השיעמום לא אכנס כאן לפרטיהם.
כבר בתחילת הארוחה שאלה אותי דודה פרומה איפה היא. כמו נמרה, נחלצה אמא להגנתי ולחשה משהו על אוזנה. פרומה פערה זוג עיניים ענקיות והשתנקה. איטריה אחת מהמרק שהיה בפיה עפה על הלחי של דודה שושנה שישבה מולה.
"נפרדו? מה? נפרדתם? מה קרה? אודי'לה, מה קרה?"
כל חיי חלפו לנגד עיניי בשניות האלה. הכניסה לכיתה אלף... המורה הראשונה שלי... המורה השניה... המורה הראשונה ששכבתי איתה... השרת הראשון שלי... הגיוס לצה"ל... הגיזרה המזרחית בלבנון... האמת שחיכיתי להתמודדות הזו. את הגירושים שלי עשיתי בלי לשתף יותר מדי אנשים. בדיוק בגלל סיבות כאלו. הצורך של אנשים ששומעים כזו בשורה להביט בכם במבט המשלב רחמים עם שמחה על כך שיש סוף סוף על מה לדבר פרט לאוכל של אמא, הוא מצד אחד מבחיל אבל מצד שני מגעיל.
לשמחתי, כבר שיחזרתי בדמיון את האפשרות הזו. החלטתי להתמודד עם השאלה בדרך תרבותית, עדינה ומכילה, ואמרתי בדכדוך מסויים:
"תפסתי אותה מזדיינת עם כושי".
דממה. אפשר היה לחתוך את השקט בסכין. אבא שלי חירחר כשעצם של עוף תקועה לו בגרון, ו-15 זוגות עיניים ננעצו בי בעצב מהול בחלחלה.
אמא היתה הראשונה שניסתה לחלץ את כולם מהמצב החדש. "כושית... כושית! הוא שואל אם מישהו רוצה עוגה כושית! עוגה כושית? מישהו?"
אני חושב שהיא פעלה מתוך אינסטינקט הגנתי. אבל אני כבר הייתי עמוק בתוך הסיטואציה, ולא היתה לי כל כוונה לבזבז את האנרגיות שהתחילו לצוץ.
"דודה, אני אומר שהיא הזדיינה עם כושי! לא כושי אחד. חמישה! תפסתי אותה איתם בדיוק כשחזרתי ממילואים. היא שכבה במיטה, שני כושים היו בכל צד, ולחמישי היא חיללה תוך כדי פיזום שיר לכת אפריקני".
דודה פרומה אחזה את הצלעות שלה והתחילה לנשום בכבדות. לדודה ברכה היו אדים על המשקפיים, ואבא שלי כבר שכב עם הראש בתוך צלחת המרק. דודה ברכה הוציאה סיגר והתחילה לעשן, בפעם הראשונה בחייה.
אמא התעשתה ומשכה אותי בכוח לחדר אחר. "השתגעת?" היא אמרה, "מה אתה חושב שאתה עושה?"
"אני נותן להם חומר למחשבה", עניתי, "אני רוצה, שבפעם הבאה הם לא יעיזו לדחוף את האף שלהם באמצע ארוחת הערב".
"אני מבקשת", אמרה אמא, "שתחזור עכשיו לשולחן ותתנצל על האמירה הזו!"
"טוב", אמרתי, "נראה מה אפשר לעשות..."
חזרנו לשולחן. הראש של אבא עוד היה בתוך קערת המרק, ודודה פרומה שכבה על הריצפה. בעלה ניסה להחיות אותה. דודה ברכה רק בהתה בקיר ממול והוציאה סילונים כחלחלים של עשן. ניתן להגיד שיושבי השולחן לא נראו כתמול שלשום. חשתי שהם לא עוברים את הגירושים שלי בצורה קלה.
"אודי רוצה להגיד לכם משהו!" הכריזה אמא בקול של מנהלת בית ספר והביטה בי במבט שיכול היה להקפיא את ציפי שביט באמצע שיר.
הבטתי בכולם. בכל המשפחה שלי, שהיתה עסוקה באבל מעורב בסקרנות בעלת אופי מעט חולני. "אני מצטער", אמרתי, "אני מצטער שהייתי כל כך בוטה... היא לא הזדיינה עם כושי... אמרתי את זה סתם בשביל לזעזע".
דודה שושנה הסתערה לעברי בדמעות ואחזה אותי בלפיתה שהזכירה לי לרגע את הדב באלוּ מספר הג'ונגל. בשארית כוחותי הדפתי אותה והסדרתי את הנשימה. אמא הסתובבה מסביב לשולחן, נתנה עזרה ראשונה לפצועים וניסתה לנקות את שרידי הקרב. השקט שב לגזרה.
הערב הסתיים בצורה סבירה יחסית, פרט לאמבולנס שהגיע לפנות את אבא ולעובדה שדודה ברכה נשארה יושבת עם הסיגר ולא ניתן היה לתקשר איתה. אפשר היה לראות בועות גדולות עולות מראשה ובתוכן המחשבות שלה. בכל בועה ישב לו כושי חטוב ועירום. ברובן היה זה אייזיק, הברמן המשופם מ"ספינת האהבה", ובחלקן היתה גם היא עצמה בתנוחות שלא הייתי מעלה על דעתי שקיימות ברפרטואר של דודות בנות 70. חייכתי בשביעות רצון. הבנתי שהכושי עשה את שלו. אבל גם הבנתי פתאום, שהדודות שלי לא יתנו לו ללכת.
הצורה שבה הסביבה הקרובה מקבלת לעתים בשורות כגון גירושים היא בעייתית. פתאום אתם הופכים להיות בורג קטן ושולי במערכת, ואף אחד לא מעלה על דעתו שאתם אלו שעוברים משהו מורכב, ולא הם עצמם. כולם עסוקים בלהיות מהורהרים ומסכנים, כאילו שאפשר לחלק את החיים שלהם לתקופה שלפני הגירושים שלכם ולתקופה שאחרי.
אני חושב שככל שהם ימהרו להבין שעליהם להנמיך את להבות הדרמה, ושלא הם שעוברים את התהליך אלא אתם, כך ייטב לכולם. לפעמים, כמו במקרה שלי, לא נותרת כל ברירה אלא להכניס לסיפור כושי ערום.
* כשבוע לאחר המקרה טסה דודה ברכה לניו יורק והשתקעה בהארלם. הקשר עם המשפחה נותק.
לפנייה לכתב/ת 
