ילדי שעשועים: דילוג על תורים וטיפים ליורודיסני

הבילוי התחיל בסצינת קנאה. שתי דקות לפני המועד שהופיע בכרטיס המודפס התייצבנו בשער הכניסה למתקן. התור הרשמי השתרך עד פריז, אבל כשנופפנו בכרטיסים - הורד החבל והורשינו לצעוד בשביל גישה ריק מאדם. תוך שניות הגענו לרציף וקפצנו לסירה שתיקח אותנו לעבר הלא נודע. בדיוק כשקשרנו את החגורות שמעתי, מאחורי גבי, עברית צחה. אישה נרגנת תקעה מרפק לבעלה ואמרה: "זאתי סמדר שיר והילדים שלה, אפילו ביורודיסני עושים להם פרוטקציה‭."‬

לא יכולתי לצאת מהגונדולה כדי להסביר לה שלא פרוטקציה ולא אגוזים, אבל למרות שטרחה ללכלך עליי בפרהסיה ריחמתי עליה. היא גם

עמדה בתור במשך יותר משעה וגם צפתה במחזה שגרם לה להצהיב מקנאה. שתי התופעות הבלתי נסבלות האלה היו נחסכות ממנה אילו טרחה להעיף מבט במפת הפארק. ליד רבים מהמתקנים מופיע אייקון קטן בצבע כתום שבתוכו מתנוססות שתי אותיות ‭FP -‬ שפירושן ‭,Fast Pass‬ דהיינו - כרטיס מהיר. מה זה אומר? שאם הגעת למתקן מסוים וראית תור שלא ברא השטן, כל מה שעליך לעשות הוא לגשת לדלפק הקרוב ולקבל, בחינם, כרטיס עם מועד לכניסה מאוחרת ומהירה.

במקום להתייבש בעמידה בתור כמו בול עץ אפשר לנוח על הספסל או להיכנס למתקן אחר, ובמועד שהודפס בכרטיס השער ייפתח לפניך בכבוד השמור לנסיכים. אבל הצרפתים, ראו הוזהרתם, נדבקו מהשוויצרים במחלת הדייקנות. אם איחרתם להגיע לשער - שום כרטיס לא יעזור ותיאלצו לעמוד בתור.

לא חייבים להתייבש בתור. יורודיסני (צילום: gettyimages image bank) 

הברכה הנפוצה: "בהצלחה בתורים‭"

תורים הם מילה נרדפת ליורודיסני - זה היה שמו של האתר כשנפתח לקהל, לפני 18 שנה ועורר התנגדות רבה בקרב הצרפתים שראו בו סממן לפלישה של התרבות האמריקאית וחששו מפגיעה בתרבות הצרפתית הנעלה. עקב כך, שנתיים לאחר מכן הוסב שמו ל"דיסנילנד פריז" ובסמוך אליו נבנה פארק נוסף, אולפני וולט דיסני, שסייע לו להתרומם מבחינה כלכלית. אבל התיירים, במיוחד הישראלים, עדיין שומרים אמונים לשמו הראשון, וכשמישהו מודיע על החלטתו לטוס ליורודיסני מסתכלים עליו כמו על מתאבד שיעי וברכת הדרך המקובלת היא "בהצלחה בתורים‭."‬

אם התורים קיימים גם בדיסנילנד שבקליפורניה ובדיסניוורלד שבאורלנדו, אז למה בנוף הצרפתי הם כל כך מעצבנים? האם באמת כדאי להתמודד עם עוד חמש-שש שעות טיסה ולהגיע לפארק שבארצות-הברית? ומה כדאי לעשות כדי להפיק את מקסימום ההנאה מהשהות ביורודיסני שאנחנו, הישראלים, מגדירים אותו כגן עדן לילדים, אבל תיירים מכל רחבי העולם נוהרים אליו במסגרת טיול פרישה לגמלאות ולהבדיל - ירח דבש?

נתחיל בסוף. היה כיף גדול. שלושה ילדים ישראלים, בגיל ‭,12-7‬ נצפו צווחים "זה לא גדול, זה ענק‭"!‬ וגם "עפתי על זה ואני רוצה לעוף עוד פעם‭"!‬ שני זוגות ההורים התלהבו קצת פחות והסתפקו ב"נחמד‭,"‬ שזה דרגה אחת לפני "לא רע‭."‬ החמיצות קיננה בנו לא בגלל הגשם הפתאומי (שחולל פריחה בדוכנים לממכר מטריות פשוטות בהון עתק) וגם לא בגלל התורים (הוזהרנו, והצטיידנו בנעלי הליכה) אלא משום שכל שעות ההכנה שהקדשנו לפרויקט התנפצו מול עינינו והפכו לגרגר אבק.

זיקוקים? באוגוסט

שקלנו בכובד ראש את האפשרות לטוס לארצות-הברית. היא קסמה לנו מפני שהדולר מגרד את הקרקעית ואילו היורו בעננים. בטבלת ה"בעד" הופיעה התקווה שהשהות בפארק האמריקאי תתרום לילדים לתרגל אנגלית, אבל ההתמודדות שלהם עם הבדלי השעות והג'ט-לג הכריעה את הכף לטובת פריז, שאותה חרשנו לעומק בעזרת "המדריך לילד המטייל" שכתב ואייר דני קרמן, ספר ידידותי שאיפשר לילדים לתפקד כמדריכי תיירים

 ואפילו לנו סתם הרבה חורים בהשכלה. במסגרת ההכנה היסודית גילינו שהדילים הטובים ביותר ליורודיסני קיימים באינטרנט (לעיתים באתרים שמתירים פעילות רק לתושבי אירופה, מכשול שניתן למעקף בשיטת 'חבר מגהץ בשביל חבר‭('‬ ושהמחיר יורד ככל שמספר הנפשות שבטופס ההזמנה עולה - עובדה שגרמה לשתי משפחות להתהדר בשם אחד. היינו בטוחים שתפסנו את הדיל הכי טוב בעולם ואחרי שבלענו מספיק שעות קולטורה מול המונה ליזה עלינו, עם כל מזוודותינו, לנסיעה בת שעה ברכבת שעצרה ממש בפתח הפארק.

כיוון שבחרנו להשתכן באחד מבתי המלון שסמוכים לאתר (מומלץ מאוד, הם ערוכים למשפחות, לא יותר יקרים מאלה שדורשים מהמשפחה לשכור רכב לשינוע יומיומי, וכל רבע שעה יוצא אוטובוס חינם לפארק) ואת היום הראשון לקחנו בסבבה. מה בוער? הצטלמנו עם פלוטו שקיפץ בלובי, פרקנו מזוודות, חיכינו שהשמש קצת תרד, אפילו השתעשענו במחשבה להשלים שעות שינה לאור העובדה שנבלה בפארק עד חצות הליל. למרבה המזל, הילדים היו על קוצים ודרשו מאיתנו לצאת לדרך. בשתיים בצהריים ניקבו לנו את הכרטיס של היום הראשון מבין שלושה, ושלוש שעות לאחר מכן, כשהחלה התהלוכה הגדולה, מה שנראה לי קצת חשוד, חטפנו את ההלם הראשון. אף אחד לא טרח לעדכן שבתקופה הארוכה המוגדרת כ"מחוץ לעונה" הפארק נסגר בשעה שש.  

הפארק נסגר בשש מחוץ לעונה (צילום: gettyimages image bank)

מיקי מאוס לאור הירח? מופע מרהיב של זיקוקים? תשכחו מזה. למה זה לא מופיע בשום דף מידע? שאלתי את הבחורים החביבים להפליא שאיישו את הדוכן לקשרי לקוחות.

"למה שזה יהיה כתוב‭"?‬ נעניתי. "זה הגיוני. מחוץ לעונה יש פחות מבקרים ומיקי מאוס יהיה עצוב לראות פארק ריק. אבל בשבתות פתוח עד 11 בלילה ובתקופות של החגים, הלואין וכריסמס, נחזור לפעילות מלאה. אם את רוצה זיקוקים תבואי ביולי-אוגוסט, כשהתורים יותר ארוכים‭."‬ מסקנה: רצוי לכלול בלו"ז את שבת, ואם זה לא מתאפשר אז חובה להתחיל את יום העבודה מוקדם. והנה עוד הפתעה מתוקה-חמוצה: תיירים שמתגוררים בבתי המלון של הפארק מקבלים כרטיס מיוחד שמאפשר להם להיכנס אליו כבר ב‭8-‬ בבוקר, שעתיים לפני מועד הפתיחה הרשמי, אבל בפועל הצ'ופר הזה מאכזב. הפארק אמנם פתוח לכבודם, אבל המתקנים האטרקטיביים ביותר, כמו "מעלית האימה‭,"‬ מתחילים לפעול רק ב-10:00.‬ איך קוראים למישהו שקם בחושך ומגלה גן חצי סגור? פראייר.

אין מה לאכול  

הילדים נכנסו לפארק ומיד הפגינו סימפטומים של ניצולי ביאפרה שהושלכו לתוך חנות ממתקים ומרוב רעב הם לא יודעים במה לבחור. דקה לאחר מכן התלקחו המריבות, כשכל אחד, בהתאם לגילו ולמינו, דורש למשוך את השמיכה לכיוון שלו. למרות שאגות החדווה נאלצנו להושיב אותם מול המפה ולהסביר שה"מיין סטריט‭,"‬ הרחוב הראשי של ארצות-הברית, הוא מסדרון שמוביל לארבעה עולמות: ארץ המערב הפרוע, ארץ ההרפתקאות, ארץ הפנטזיה וארץ התגליות. עצה אישית: אם יש בחוג מכריכם מישהו שנוסע ליורודיסני, בקשו ממנו להביא לכם מפה כדי שאת המריבות והבחירות תבצעו בבית, לא בשטח, בזמן אמת.  

יש הרבה מה לראות, תבואו מוכנים (צילום: gettyimages image bank)

גם אם עשיתם שיעורי בית ברמה של דוקטורט, רוב הסיכויים שהמשפחה שלכם תיאלץ להתפצל. אמנם המוטו הוא "כמה שיותר מפחיד זה יותר כיף‭,"‬ אבל בפתח המתקנים המפחידים באמת מתבצע מיון אכזרי באמצעות סרגל מדידה. אם עברת את קו המטר-עשרים תורשה להיכנס ל‭-"‬מצנחים המעופפים‭,"‬ פעמיים נאלצתי לעבור את הטראומה הזאת עם יולי בת השמונה, אך כיוון שהיא פחות ממטר שלושים, נחסך ממני העונג המפוקפק המכונה "אימה בחלל‭."‬ הילדים שבכו ומחו על כך שמתקנים מסוימים חסומים בפניהם בגלל מגבלת הגובה נענו ב"אם תאכלו - תגדלו עד לביקור הבא‭,"‬ אבל אוכל, שלא לדבר על מזון בריאות, הוא הצד החלש ביותר ביורודיסני, שמציע בעיקר המבורגר, נקניקיות וצ'יפס. בצהריים התורים למסעדות אפילו יותר ארוכים מהתורים במתקנים. לכן, לפני צאתכם מפריז, כדאי לכם להצטייד בשקיות עם תפוחים וענבים. אמנם הפירות יקרים והשקית מכבידה על הגב, אך זה המענה לצורך לנשנש. אגב, אל תתפתו לדוכני הפופקורן. הילדים הישראלים טועמים וזורקים את כל החבילה. הם רגילים לפופקורן עם חמאה ולא מתלהבים מפופקורן עם מייפל.

ועוד המלצה בעניין אוכל: אם בחרתם לגור באחד מבתי המלון שבפארק, שמציע ארוחת בוקר סבירה (כולל דגנים ושוקו לילדים) אל תתפתו להיכנס לארוחת ערב במסעדות המפוארות שפועלות שם. הן אכן מפוארות, ויקרות בהתאם, אבל מזון בסיסי לילדים, כמו פסטה ושניצל, לא תמצאו בתפריט. את ארוחת הערב עדיף לאכול במלון שמציע מזנון חופשי, אכול ככל יכולתך, עם שלל מנות לילדים.

"שלא ייגמר לעולם‭"

רגעים של נחת מצאתי ב"זה עולם קטן‭,"‬ שבו מפליגים לצלילי השיר הקסום בין דמויות שמייצגות ארצות שונות בתבל (ישראל, כצפוי, מיוצגת על ידי חובש כיפה ולובשת כחול-לבן‭,(‬ ואני מודה ומתוודה: זה היה המקום היחיד שבו הפגנתי הזדהות רבה עם חנה סנש וזימזמתי את "אלי, אלי, שלא ייגמר לעולם‭."‬ כשהנסיעה נגמרה (לא ידעתם שגם לדברים הטובים יש סוף‭(? ‬ ויצאנו מהגונדולה, שמנו לב לעובדה שמפעילי המתקן מרווחים בין הסירות. על כל גונדולה שיוצאת להפלגה הם מוציאים שתיים ריקות. בתור ישראלית חצופה שלא מוכנה לקבל "ככה" בתור תשובה נסחפתי לתחקיר יסודי. שאלתי למה הם לא ממלאים את כל הסירות כדי לקצר את התור שבחוץ ונעניתי ב"אלה ההוראות‭."‬ כשהצבעתי על התור האימתני נעניתי ב"זה תור קצר, יחסית‭."‬ רגע לפני ההתפוצצות שאלתי את האחראי התורן למה כל כך חשוב להם לייצר תורים. האם התור הארוך יהפוך את המתקן לאטרקטיבי במיוחד? הרי המבקרים שמתענים בעמידה כבר שילמו על כרטיס הכניסה.

רק אז, בחצי קול, יצא המרצע מהשק. אם יכניסו ליורודיסני את היעילות האמריקאית, או ינקטו דרכים אחרות לקיצור התורים - מפה לאוזן תעבור השמועה שאפשר לכסות את כל הפארק ביומיים בלבד ותיירים רבים יקנו מראש חבילה מוזלת שמוותרת על יום השהות השלישי.

במתקנים המפחידים והפופולריים במיוחד פועלות מצלמות אוטומטיות שמנציחות את הפרצופים המבוהלים. לא יכולתי שלא להתלהב מהתמונה המעידה שבמהלך הנסיעה במעלית, שהמריאה עד מעל לפארק, השערות האחרונות בראשו של בעלי הזדקפו מרוב בהלה.

אל תחשבו שתצליחו לצאת מהמתקן בלי להתעכב מול הקיר ובלי שתפרוץ מריבה משפחתית. הילדים ירצו לרכוש תמונה למזכרת נצח. גם האמא תלחץ, ואילו האבא יתנגד. למה שהתצלום המפליל (שיעלה לו 20 יורו, או 30 יורו על ספל) יוצב בסלון, וכל מי שייכנס הביתה יראה כמה שהוא פחד? תיירים מכל רחבי העולם עומדים מול קיר התמונות ומתווכחים, ורק התיירים הישראלים חושבים שיש להם פתרון גאוני לניצחון על מסחטת הכסף.

לפני שירדו מהמתקן הם הכינו את המצלמה והם מצלמים את התמונה מתוך הקיר שנייה לפני שהיא נמחקת. המהדרין במצווה אפילו מנטרלים מבעוד מועד את הפלאש שבמצלמה כדי לשפר את איכות הצילום מול זכוכית המסך.

בתור אחת שנדרשה לעלות על כל המתקנים, ולעבור מול כל קירות התצלומים, אני מציעה לכם לקנות. למרות המחיר המזעזע. גם מפני שכאשר התמונה מוקרנת על המסך,

חצי ממנה מכוסה במספר של כלי הרכב שבו ישבתם וגם מפני שהצילום מהמסך מוליד תמונה מטושטשת שלא מבטאת את החוויה האדירה שעברתם. כן, למרות ועל אף הביקורת, זו הייתה חוויה גדולה, ענקית, או בסלנג של דור העתיד: "עפנו על זה‭"! ‬

שימו לב, מכל פינה עלולה להגיח מיני מאוס. אבל אל תמהרו לשמוח: הדמויות יסכימו ללחוץ את ידי הילדים ואפילו להתחבק. כדי להצטלם איתם יש לעמוד בתור בשעות קבלה מצומצמות שמופיעות בכניסה.

חתימות

לא ברור למה ילדי כל העולם מוכנים למכור את אמא שלהם כדי לקבל חתימה מהדמות שכלואה בתוך הבובה, אבל עם העובדות אין להתווכח. בחנויות המזכרות מוכרים "ספרי אוטוגרף‭."‬ עדיף להביא ספר זיכרונות מהבית.

מיחזור

הפארק חרט על דגלו את הצבע הירוק – שמירה על איכות הסביבה. בכל חנות יש סלסילה שאוספת סוללות משומשות. אל תזרקו – תמחזרו.

כמה זה עולה לנו?  

המחירים משתנים בהתאם לעונה וגם על-פי מספר הנפשות שבחבילת ההזמנה, אבל כרטיס הכניסה לכל הפארק עולה 53 יורו ליום אחד, 93 יורו ליומיים ו-111 יורו לשלושה. הכרטיס לכניסה מהירה – חינם.

מצעד הלהיטים 

הבנות חולות על הבית של היפהפייה הנרדמת, עליסה בארץ הפלאות וספלי התה שעולים ויורדים. הפייבוריט של הבנים הוא "ספייס מאונטיין" – מתקן חשוך לחלוטין. 4 נוסעים מתיישבים בקרון ותוך שנייה נזרקים אל הלא-נודע כשמהצדדים יש פיצוצים והבזקים של אור.

יש לכם עוד הצעות לבילוי ביורודיסני? כיתבו לנו בטקבקים