האשה האחרת

אין ספק, זו השנה של מיה דגן. ראשית הגעה הזכייה בפרס אופיר על תפקידה ב"פעם הייתי" של אבי נשר, אחר כך הוכרזה כשחקנית המצטיינת של תיאטרון בית ליסין - ועכשיו סדרה קומית המבוססת על אישיותה, או מה שהגיע אל המסך מתוך אישיותה.

דגן. לא מי שהיכרתם, אבל לא מספיק מצחיקה (צילום: דביר כחלון)

כל שחקנית בישראל היתה מאחלת לעצמה שנה כזאת ומתיישבת לקנא בשקט בשקט מול המסך, וכשמיה דגן פותחת את "מתלהבת" דווקא בהתייחסות לביקורות שקראו לה גסת רוח, וולגרית וצעקנית - מי שלא יודע לפרגן, יכול להנהן.

התדמית הזאת נולדה בגלל "מועדון לילה". ישבה שם חבורת גברים שהתנהלותם ודאי לא היתה מזכה אותם בכרטיס כניסה למסיבת גן של מלכת אנגליה: כולם עד האחרון שבהם היו הרבה יותר וולגריים וגסי רוח מדגן, אבל היא היתה - ועודנה - אשה, ולפיכך גם כקומיקאית היא נשפטת באמות מידה שונות, כאילו רק לה אסור לנבל את הפה, להחצין את מיניותה ולהעלות דציבלים. בסופו של דבר, הדימוי שדבק בה מעיד יותר על המדביקים מאשר על דגן עצמה.

שותפי סוד

ב"מתלהבת" בונים דימוי אחר: אישה חולת שליטה, קנאית, סוחבת משקעי-עבר של אכזבות רומנטיות וחיה בסרט בו ברור לה שהחבר שלה בוגד בה, יען כי בבגדיו נמצא ליפסטיק. בעצם זה רק שפתון מונע יובש, אבל בסרטים כמו בסרטים, זו עילה לפעולה - וכאן מגיעים שני הגימיקים החביבים עד מאוד ב"מתלהבת", שככל הנראה ילוו את הסדרה באופן קבוע.

דגן זוכה בטקס פרסי אופיר. השנה שלה (צילום: גיא אסיאג)

ראשית, דגן מנהלת דיאלוג מוחצן עם העולם: פקידת הקבלה במכון הכושר של החבר, הקופאית בסופר, נהגי מוניות, הבחורה ממוקד השירות הסלולארי, הסבתא בבית האבות - כולם הופכים לשותפים לסוד הבגידה המדומיינת, ובהיותם ישראלים - יש לכולם מה לומר. כשהקופאית (במבטא הרוסי המתבקש) מפזרת תובנות מפסיכולוגיית המעמקים בפנים חתומות, זה אפילו נורא מצחיק.

שנית, כשדגן נזכרת בכשלונות הרומנטיים של ימי בית הספר התיכון, הקטעים שאמורים להיות פלאש-בקים הם קטעי אנימציה. היא פשוטה ובסיסית וחמודה ומלבבת יותר מכל טיפול כאילו-ריאליסטי בפלאשבקים באמצעות שחקנים צעירים או טונות של איפור שהיו הופכים את דגן לטינאייג'רית מגוחכת לגמרי.

שני האלמנטים האלה הופכים את "מתלהבת" למוצר שוודאי ינסו לייצא אותו למקומות שבהם כמהים לחידושים, זעירים ככל שיהיו, בקומדיית המצבים הגוועת. שניהם גם מאפשרים לדגן להחצין דמות חרדתית ובלתי מרוצה מעצמה, קלוצית ומניפולטיבית כאחד. הדמות בהחלט זקוקה לרבדי עומק נוספים כדי שנתאהב בה: ייתכן שהם יגיעו בהמשך.

מעבר לגימיקים, הפרק הראשון לא עשה שימוש בטירוף החינני של דגן וגם לא הצטיין בהברקות תסריטיות יוצאות דופן. הטיפול בפגישה המחודשת עם מושא התשוקה מן העבר היה,

איך לומר זאת, מוכר עד זרא מסיטקומים בראשית הניינטיז. מצוינת ככל שתהיה, דגן זקוקה לכתיבה קצת יותר שנונה כדי להפעיל את המגוון הגדול של כישורי המשחק שלה. מכל מקום, "מתלהבת" הצליחה בפרק הראשון לעורר סקרנות שתספיק גם לשיחת ברזייה וגם לתזכורת צפייה לשבוע הבא. על רקע השיממון הגדול בתעשיית הדאחקות המקומית, זה בהחלט הישג.