להיות ימני-דתי ביום הזכרון לרבין
להיות ימני ודתי ביום השנה לרצח רבין זה לרצות להאמין לקונספירציות, אך לדעת שראש הממשלה נורה על-ידי רוצח שפל. להיות ימני ודתי ביום השנה זה להצטער מאוד על שאין עצרת פיוס בכיכר, עם דואט בין אברהם פריד ואביב גפן
באותו לילה קריר ומר בכיתי עם כל עם ישראל ועם חלק מחברי. בכאב גדול אודה על האמת, גם ראיתי לצערי לא-מעט ממכריי ששמחו, אך לא אשכח את הרגע שבו באתי לכיכר להזדהות, לבכות ולהתאבל, וגורשתי משם בקריאות "רוצח" בשל הכיפה שמאז שאני מכיר את עצמי אני חובש על ראשי.
אני הרי החשוד המיידי. מאז שניתנה לי הזכות אני מצביע, כמו רוב אזרחי המדינה על-פי הבחירות האחרונות, מהמרכז וימינה, אז לצורך הכתבה תוכלו לקרוא לי "ימני". בנוסף לכך, אני מנסה לקיים כמה מתוך תרי"ג המצוות, אז תוכלו לקרוא לי גם "דתי".
מתוך היכרותי רבת השנים עם המגזר הדתי-ימני, הנה כמה הרהורים שסביר להניח שעוברים בראש כעת לחלק מציבור זה, לכל הפחות בימים הסגריריים והאפורים שבין י"ב בחשוון ל-4 בנובמבר:
להיות ימני ודתי ביום השנה לרצח רבין זה מאוד לרצות להאמין לקונספירציות השונות שמסתובבות, ולצטט שוב את דליה רבין שאמרה לא-פעם שגם לה נותרו המון שאלות, אבל בתוך תוכך לדעת שהכל שטויות ושראש הממשלה אכן נורה על-ידי רוצח שפל ומשלושה קליעים.
להיות ימני ודתי ביום השנה לרצח רבין זה לחשוב כל שנה על הקו המחבר בין רצח רבין לצום גדליה, ולהתחבט שוב בשאלה האם המקרים דומים או שונים, ולו הרצח היה מתרחש בדורות הקודמים האם היינו צמים היום על-פי תקנות חכמים?
להיות ימני ודתי ביום השנה לרצח רבין זה להתרגז כל שנה מחדש על כך שבכיכר רבין אפילו האתאיסטים הגמורים מצטטים מעשרת הדיברות את הדיבר "לא תרצח" כדי לתת לימין על הראש, ולרצות לשאול אותם האם הם מקיימים גם את הדיבר "זכור את יום השבת לקדשו". אבל בלב לדעת שלמרות ששניהם כתובים ממש באותם עשרה דיברות, לא ניתן להשוות בין שתי ההוראות השמימיות.
להיות ימני ודתי ביום השנה לרצח רבין זה להתמרמר על כך ששוב, אם פרופסור בעל דעות שמאלניות יתקיף את הימין זה ייקרא חופש הביטוי, אך אם ימני - ובעיקר אם רב - יתקוף את השמאל זאת תיקרא הסתה ויש סיכוי טוב שהוא ימצא את עצמו בחקירה בתחנת המשטרה.
להיות ימני ודתי ביום השנה לרצח רבין זה לכעוס כשהשמאל מזכיר שוב את כרזות רבין במדי האס.אס בהפגנה הידועה בכיכר ציון, כשכולם כבר יודעים שמדובר בעוד פעולה מסוכנת של סוכן השב"כ אבישי רביב וחבריו, שעליהם היה ממונה לא פחות מראש הממשלה ושר הביטחון דאז.
להיות ימני ודתי ביום השנה לרצח רבין זה מצד אחד להיות מופתע ונפעם שהוגה אוסלו נמצא בלב הקונצנזוס ומכהן כנשיא המדינה, ואף עושה לנו כבוד בתפקידו הרם (בוודאי יותר מהנשיא הקודם שהימין שיגר למשכן), ומאידך לשמוח לאידה של מפלגת העבודה שבבחירות הבאות, לפי התחזיות, תהיה בגודל של אפונה.
להיות ימני ודתי ביום השנה לרצח רבין זה להצטער מאוד על כך שלא קיימת עצרת זכרון של פיוס בכיכר, עם דואט בין אברהם פריד ואביב גפן ב"לבכות לך" ו"אל מלא רחמים", תחת הסיסמה "כולנו אחים", ושבעיצומה של העצרת - תהיה הצהרת כוונות של השמאל והימין, הדתיים והחילונים, שלעולם לא תהיה עוד מלחמת אחים. וזה גם לדעת שעצרת כזאת תישאר לנצח בקטגוריית החלומות הוורודים ביותר שלעולם לא יתגשמו.
להיות ימני ודתי ביום השנה לרצח רבין זה לדעת שבכל שנה עם בוא השלכת, כשהעלים נושרים והשמיים מאפירים, מגיע הפסטיבל השנתי של השמאל וליבוי מלחמת האחים. והציבור הימני שוב ישלוף מארונו את שכפ"ץ חשוון כי שוב יאמרו שהוא היה שותף לרצח. שאם תחשבו על זה רגע, מדובר בהאשמה מאוד קשה ובאמירה שכל הימינים הם בעצם מעין רוצחים.
להיות ימני ודתי ביום השנה לרצח רבין זה להיות בעד חנינה מלאה למרגלית הר-שפי כי היא באמת לא אשמה. אבל לא לחתן איתה את הבן שלך כי עובדה שהיא לא התחתנה. ולא לתת לה להיות המורה של הילדים שלך כי עובדה שהיא מחוסרת עבודה.
להיות ימני ודתי ביום השנה לרצח רבין זה לשנוא את הרוצח יגאל עמיר ועוד יותר את הכיפה שעל ראשו, את זקנו של אביו ואת האישה שאיתו. אבל להתמרמר על השמאל שאוהב לתת להם את הבמה כדי לנגח את הימין.
להיות ימני ודתי ביום השנה לרצח רבין זה לרצות להנחיל לדור הצעיר את מורשת רבין עם התרומה
העצומה שלו לביטחון מדינת ישראל, ללא מורשת אוסלו שלו, שהוכחה כבר ככישלון גדול.
ולסיכום,
להיות ימני ודתי ביום השנה לרצח רבין זה לכאוב באמת ובתמים את הרצח, לשנוא את הרוצח ולכעוס על השמאל שבמקום לגלות אחריות לאומית, וביחד עם הימין למנף את האסון כדי לאחד את העם ולצאת מהטראומה מחוזקים, דוחק את הימין לפינה ולא נותן לו להיות שותף באבל הכנה והאמיתי ובעצרות הזיכרון. וכך נולדים להם מדי שנה בשולי השוליים של הימין עוד טיפוסים הזויים וסהרורים שעדיין מאמינים בפתרון הבעיות בין המגזרים השונים באלימות.
