מלכי הטריוויה

זוג גרביוני ניילון, שקית צ'יפס, תער גילוח חדש לגמרי והמון תהילה בפאב הכפרי: אלה היו הפרסים הראשונים בשעשועוני הידע בראשית ימיה של הטלויזיה הבריטית, וגם זה לא היה מובן מאליו.

בארכיונים של ה-BBC אפשר עדיין למצוא התכתבויות סוערות סביב השאלה "האם זה מוסרי לבזבז את כספי האגרה של ציבור הצופים על מתן תגמול לידע", כשהידע אמור להיות הפרס האמיתי עצמו. נראה אתכם שורדים היום דקותיים מול משדר שמוקדש לשאלות על יצירותיו המאוחרות של שייקספיר, נראה אתכם נצמדים לבחור המזיע מיורקשייר ותוהים אם יתרום את הצ'יפס לצדקה.

הטלוויזיה לא המציאה את חידוני הידע. הם הגיעו מהרדיו, ויחד איתם הגיעה גם התובנה של המפרסמים שמדובר בבידור נקי וחביב לכל המשפחה, משהו ערכי אבל לא יותר מדי מחייב, משהו שבהחלט אמור להביא את 20 אחוזי הרייטינג שיצדיקו חסות ומימון מלא של ההפקה.

זה היה הלך המחשבה בארצות הברית, ואחרי כמה נסיונות וטעיות, עלתה לאוויר "21", שעל פניו נראתה מבטיחה מאוד: 21 שאלות בדרגת קושי עולה, נזרקות לעבר שני מועמדים, שנלחמים בעיקר על תואר ותהילה. שני פרקים הספיקו למפיקים כדי להבין שהעסק לא עובד והמפרסמים מאיימים בביטול החסות. ואז הכל השתנה.

סקנדלים מהדהדים

ביום בהיר אחד, אי שם ב-1956 נרשמה דרמה. לפתע המועמדים הזיעו נורא, פתאום היו טעויות גורליות ונסים פלאיים - עד שמתמודד אחד נשבר וסיפר מה עשתה ההפקה: היא לא רק סיפקה למתמודדים שאלות ותשובות, היא גם הדריכה אותם מתי לענות נכון ומתי לטעות. באשר לזיעה, לא היה קל מזה: המתמודדים עמדו בתאים מבודדים ומנהל ההפקה סיפק להם את המיזוג.

זה עבד נהדר בקיץ, אבל זה לא שכנע את שלטונות הרגולציה האמריקניים. עד לוועדת חקירה של הקונגרס הגיעו הדברים, ועד להכרה שאין מקום לטריוויה ולידע בטלוויזיה המסחרית שם, והז'אנר דשדש וגווע במשך יותר מעשור. הדברים מונצחים יפה ב"חידון האשליות", הסרט של רוברט רדפורד - אבל שם לא יספרו לכם שההצלחה העצומה והפריחה המחודשת של השעשועונים הללו בשנות ה-60, מקורה בדיוק ברמאות של שנות ה-50.

ההפך הגמור קרה ב"שאלת 64,000 הדולר" של CBS. צ'רלס רבסון, הבעלים של "רבלון" ומממן ההפקה, פשוט עשה בה כבתוך שלו: פסל מועמדים, נדנד למפיקים שיעבירו את התשובות לחביביו וקיווה שלא יגלו את מידת ההתערבות שלו ושל אחיו בתוכנית. גם הדי הסקנדל הזה הגיעו לקונגרס, ו"רבלון" פשוט הפסיקה לממן - עד לתחייה מחודשת לה זכתה התוכנית בשנות ה-70.

עריכה נבונה, תגמול מוצדק

האגדה מספרת שמרוו גריפין, היוצר והמנחה המיתולוגי של "Jeopardy" ("מלך הטריוויה" בעברית, ששודרה כאן בראשית שנות הכבלים) קיבל את הרעיון מאשתו, שתהתה איך אין בטלוויזיה שלה חידוני ידע מוצלחים. "זה בגלל הסקנדל", אמר לה גריפין, "ובגלל שתמיד יחשדו שנותנים למועמדים את השאלות". "ומה יקרה אם תיתן להם תשובות", שאלה. "נגיד - את המספר 5,820, ואז הם יצטרכו לענות - מהו מָייל?".

גריפין התאהב ברעיון, NBC קנו אותו מיד, אפילו בלי פיילוט, וב-1964 יצא לדרכו חידון הטריוויה המצליח ביותר בהיסטוריה: אלפי משדרים, 28 פרסי אמי, המון גרסאות בכל העולם וקנאה עזה של המתחרים. עד היום אפשר למצוא שידורי סינדיקציה של השעשועון וגם להתלהב מחדש מהעריכה הנבונה של השאלות ומהתגמול המוצדק לדרגות קושי שונות בנושאים הנבחרים.

ההצלחה גרמה לקברניטי CBS להבין שהם זקוקים למשהו דומה אבל שונה לגמרי, וב-1965 עלתה לאוויר "תשע בריבוע", הלא היא "Hollywood Squares", שאפשרה למתמודדים לבדוק האם סלבריטאי שיושב בתוך משבצת איקס-מיקס-דריקס עונה תשובה נכונה או לא. ידע מוקדם לא תמיד סייע לאנשים מן היישוב, כשאלמנט המזל והחובה להצחיק את הצופים הפכו למרכז העלילה.

"Hollywood Squares". אולי תזכו במטבח חדש (צילום: Getty Images)

זה לא הפריע לתוכנית להתרוצץ על המסך יותר מ-25 שנה. גם אלינו הגיעה, וגם כאן קשה היה לצפות ברצינות שציפי שביט תנפק תשובות עצמאיות לשאלות בפיזיקה גרעינית. המוצר הזה קרץ לצופיו ואמר - כל אחד יכול. בואו, אולי תזכו בחופשה בהוואי. או במטבח חדש.

מאסטר המוחות

כשהמטבח המשופר של שנות ה-70 בארצות הברית כבר התהדר בטלוויזיה משלו, החלו להעלות את מפלס הריגוש בכסף. "שאלת 64,000 הדולר" הפכה לשאלה בסך 128,000 דולר וזה היה רק ענין של זמן עד שמישהו ישתגע ויעלה את הרף למיליון. זה קרה ב-1986 בשעשועון זניח שנקרא "The 1,000,000 Chance of a Lifetime"', המשיך שתי עונות בלבד, ולאחריהן נדרשו עוד 13 שנה עד שב-1999 עלה לאוויר הפורמט המוצלח כל כך של "מי רוצה להיות מיליונר".

במקום ידע, קיבלו הצופים ריגוש פיננסי: במקום מאמץ אינטלקטואלי, את התחושה ש"גם אני הייתי יכול לזכות" ובמקום אמפתיה למועמד, את "איך, איך האידיוט לא ידע את זה". חנונים מובהקים יכלו רק להתבונן ביורם ארבל בגרסה העברית אומר "וזה סופי?" ולהיזכר ביצחק שמעוני ב"מקבילית המוחות" אומר "התחלתי ולכן אסיים".

פעם הכל היה קשה יותר ונטול זוהר, אבל מאתגר: שש שנים שודרה "המקבילית" בערוץ הראשון. אמה-הורתה, "Mastermind" הבריטית, בילתה שנים ארוכות יותר על המסך, ועד היום אפשר לצפות בערוץ BBC פּריים בשידורים חוזרים ולהתגעגע. הנה קושי אמיתי, הנה מתמודדים שלא נבחרו בגלל גומות החן שלהם או חיוכם המצודד והנה גאווה קטנה וצנועה באליפות ידע כללי שהפרס עבורו הוא גביע זכוכית. אולי אפשר לקנות 100 אלף כאלה ברווחי שעשועון המיליון, אבל הם לא יהיו תחליף לידע.

הילולת הסטיפה

אלא שכצפוי, התברר שחנונים מהווים חלק קטן מדי ממשקי הבית הצופים בטלוויזיה המסחרית. רמתם של רוב חידוני הידע ירדה בהתמדה החל משנות ה-70, ובמקביל נוספו אלמנטים שונים של ריגוש: ב"החוליה החלשה" היו אלה הצבעות נכלוליות והשפלות עוקצניות למתמודדים, בהם הפליאה אן רובינסון הבריטית לעשות שפטים - ופנינה דבורין המקומית ניסתה בלא הצלחה יתרה להידמות לה.

מנחי השעשועונים טל וגלעד. שאלות דביליות (צילום: דודו אזולאי)

ב"הכספת", המצאה ופיתוח מקוריים של ארז טל, אחד האתגרים היה לשלוט במגוון חוקי התוכנית. ב"אחד נגד 100" שמרו על המליון כרף ריגוש עליון, אבל הוסיפו את הלחץ החברתי של "כסף או נבחרת". ואם הכסף הוא העיקר, ברור שאסור להפיל אותו - וברור שהמיזם החדש של ארז טל נועד לכשלון.

כמה פעמים אפשר להתרגש מנוכחותה של סטיפה ענקית באולפן? כמה פעמים אפשר לצפות בזה מבלי לגלות שהשאלות דביליות למדי?

בכל פעם שעולה מוצר חדש בתחום לאוויר, נדמה שכבר ניסו את הכל. התמודדות מול בני זוג? היה. מול ילדים? גם כן היה, בדמות הפקת נפל שבדקה אם המועמד המבוגר יודע יותר מילד בכיתה ו' או לא. השנה היה אמור לעלות בארצות הברית נסיון נוסף של חידון דומה, אבל הוא נגנז - שוב בשל שערוריה: התברר שהילדים תודרכו על ידי ההפקה וגם הראו להם את התשובות.

לא נורא. פעם בעשור בערך אפשר לשנות קצת את חוקי הפורמט ולעשות משהו חדש, ופעם בעשור אפשר ואפילו רצוי להיזכר בימי התום של החידונים האלה. בחודש הבא מתכננת "רשת" תזכורות נוסטלגיות מחידוני-עבר. ועכשיו, לשאלת מיליון הדולר: איזה מהם אהבתם, ואיזה מהם תרצו להחיות?