המדינה לצרכן: סלקום פגעה בך, תיאבק בה לבד
ראש הרשות למשפט טכנולוגיה ומידע קבע שחברת הסלולר עברה על החוק. אז מה מנע ממנו להטיל עליה קנס? ובכלל, מדוע הוא העדיף לנקוט מדיניות שפירושה הפרטת האכיפה וחיוב האזרחים להילחם בעצמם היכן שהמדינה חייבת לפעול?
השבוע פורסם כי הרשות למשפט טכנולוגיה ומידע (רמו"ט), הפועלת במסגרת משרד המשפטים, קבעה שחברת סלקום הפרה את הוראות חוק הגנת הפרטיות. על פי הקביעה, סלקום פנתה בדיוור ישיר לתלמידת תיכון שאינה לקוחה של החברה, והציעה לה להצטרף כלקוחה במבצע המיועד לחיילים, מאחר שהיא עומדת להתגייס לצה"ל.
בעקבות הגשת התלונה לרמו"ט מצאה הרשות כי הורי הנערה הם לקוחות סלקום, וכי סלקום – שרכשה מידע נוסף מחברה לשירותי דיוור ישיר – הצליבה את כל המידע שהיה ברשותה וכך הגיעה אל הנערה. דבר זה, קבעה רמו"ט, הוא עבירה על חוק הגנת הפרטיות, שכן החוק אוסר על בעל מאגר מידע להשתמש במידע ממאגר הלקוחות שלו כדי להשיג מידע אישי על קרובי משפחה של הלקוחות שלו.
נוסף על כך, נוסח הדיוור של סלקום לא עמד בחובות שהחוק מטיל עליו בעת פנייה אישית לאדם: סלקום שלחה את הדיוור מבלי לציין בו שהפנייה היא בדיוור ישיר, לא צירפה את מספר הרישום של המאגר שממנו נלקחו פרטי הנמען, לא הודיעה למקבלת הפנייה כי זכותה להימחק מהמאגר ולאן יש לפנות לשם כך, ולא ציינה את זהותו ואת מענו של בעל המאגר שבו מצוי המידע והמקורות שמהם קיבל בעל המאגר מידע זה.
קנסות לא גבוהים במיוחד
שני סוגי ההתנהלות הללו הם עבירות על חוק הגנת הפרטיות, ולעבריין צפויה עד שנת מאסר בגינן. עם זאת, במקום מאסר – שאותו יכול לפסוק רק בית משפט – יש לרמו"ט סמכות להטיל על מי שמפירים את הוראות חוק הגנת הפרטיות קנס מינהלי, בלא שתצטרך להגיש כתב אישום.
הקנסות אינם גבוהים. למשל, בגין העבירות שרמו"ט קבעה כי סלקום ביצעה ניתן לקנוס כך: עקב שימוש במאגר המידע שלא למטרה שלשמה נמסר המידע – 5,000 שקל ועקב אי-עמידה בחובות הנוגעות לניהול דיוור ישיר – 3,000 שקל.
עולה איפוא השאלה, מדוע במקרה זה הסתפק יורם הכהן, רשם מאגרי מידע וראש רמו"ט, בקביעה כי סלקום ביצעה את העבירות הללו – אך לא הטיל עליה כל קנס. השאלה מתחדדת דווקא נוכח התנהלותה של רמו"ט בשנה האחרונה. כפי שנראה, הרשות לא נרתעה מהטלת קנסות מנהליים על עבריינים שהפרו את חוק הגנת הפרטיות, וחלקם אף ביצעו עבירות בדיוק על אותם סעיפים בחוק.
על פי הנתונים שמפרסמת רמו"ט באתר האינטרנט של משרד המשפטים, מדצמבר 2009 ועד היום היא הוציאה קביעות כי חברות פנו בדיוור ישיר תוך הפרת החוק לגבי עיריית רמת גן, קבוצת קידום בע"מ והמשביר לצרכן. על שלושת הגופים הללו הטילה רמו"ט קנס מינהלי. הסכומים הספציפיים אינם מצוינים בפרסום זה, דבר אשר כשלעצמו פוגע בשקיפות הנתונים אשר מן הראוי היה שמשרד המשפטים יחשוף לעיני הציבור.
אשר לעבירה של שימוש במידע שלא למטרה שלשמה נמסר – רמו"ט קבעה כי כך נהגו בנק לאומי, אגודה בשם קרית חיים ארלוזורוב, חברת דיילקום בע"מ, וחברה בשם נקודת שיווק וסחר בע"מ, ועל כולם הטילה קנס מינהלי. על נקודת שיווק וסחר בע"מ הטילה 59 קנסות מינהליים, שהסתכמו ב- 167 אלף שקל, כלומר קצת פחות מ-3,000 שקל לכל עבירה.
רטוריקה לחוד ומעשים לחוד
היוצאים מן הכלל במובן זה היו שני גופים – סלקום, וחברת כרטיסי האשראי כ.א.ל, שגם היא פנתה בדיוור ישיר בניגוד להוראות החוק. רק שני גופים אלו חמקו מקנס, ורמו"ט הסתפקה בקביעה כי הפרו את החוק.
ולא שרמו"ט הקלה ראש בעבירותיהם. להיפך, יורם הכהן, רשם מאגרי מידע וראש רמו"ט, מסר עם פרסום הקביעה לגבי סלקום: "שימוש במאגר מידע למטרות השונות מהתכלית המקורית של המאגר היא הפרה של חוק הגנת הפרטיות. חובות הדיווח שהושתו בחוק על בעלי מאגרי מידע והמשתמשים במאגרי מידע נועדו להבטיח, בין היתר, את אפשרות הציבור לעמוד על זכויותיו ולהילחם כנגד שימוש בלתי מורשה במידע האישי שלו. הפרת חובות אלו פוגעת בזכויות מהותיות של הציבור. חמור במיוחד המקרה בו הדבר נעשה לגבי קטינים".
בהמשך הדברים אף צוין, ובצדק, כי זכות האדם לפרטיות היא זכות יסוד חוקתית מוגנת במדינת ישראל. הפער בין הרטוריקה הזאת לבין אי הטלת עונש בלט לעין, וגם במשרד המשפטים ניסו להצדיק זאת. שניים היו הנימוקים שמסרו להתנהלות הזאת.
האחד, כי לעצם ההכרזה על הפעילות הזאת כלא חוקית יש משמעות לגבי שאר החברות במשק וסלקום בכללן, כך שתדענה לא להתנהג בדרך זו בעתיד. השני, כפועל יוצא בקביעת רמו"ט יוכל אזרח שחש עצמו נפגע פגיעה דומה להגיש תביעה אזרחית ולתבוע פיצוי ללא הוכחת נזק, או לתבוע את החברה תביעה ייצוגית.
נימוקים חלולים
בכל הכבוד, אלו נימוקים חלולים, והם אף טומנים בחובם סכנה להשתרשותה של תופעה שעליה כבר התרענו בעבר. נתחיל בכך, שאם מישהו במשרד המשפטים חושב שבעצם הקביעה הזאת יש להרתיע את סלקום או חברות אחרות המפירות את החוק, הוא משלה את עצמו. אנחנו לא שווייץ, ובלא ענישה משמעותית, ספק אם מנוחתו של מישהו בכלל מוטרדת מעצם העובדה שנקבע כי הפר את החוק – אך הוא לא שילם על כך, בשום צורה שהיא.
הבעיה השנייה חמורה פי כמה. כבר בעבר התרענו על מגמה של הפרטת האכיפה. במקום שהמדינה תאכוף את החוק על בעלי עסקים עבריינים – באמצעות חקירה, הגשת כתבי אישום וגרימה להרשעתם – האזרחים נשלחים להגיש בעצמם, ועל חשבונם, תביעות בבתי המשפט. בעבר אף הוכנס מרכיב זה בגלוי לדברי הסבר להצעת חוק: "מטרתה של הצעת חוק זו היא לעודד אכיפה 'פרטית' בידי צרכנים, של הוראות חוק הגנת הצרכן...".
נראה שגם ברמו"ט סבורים כי זה בסדר. עובדה, זה מה שהם אמרו ל-ynet. אז נכון שהחוק מאפשר למי שנפגע עקב פגיעה בפרטיותו לתבוע עד 50 אלף שקל בלא שיצטרך להוכיח כי נגרם לו נזק. אבל לשם כך יצטרך האזרח להסתמך על משאביו הפרטיים, מה שמבטיח שמספר התביעות האזרחיות שיוגשו יהיה אפסי. והנה פרס כפול לעבריינים – באדיבות זרועות המדינה.
מה שמקומם במיוחד בהקשר של פרשת סלקום הוא, שכל מה שנדרש מראש רמו"ט היה להוסיף שורה אחת לקביעה, שבה היה מצוין גובה הקנס. לא ברור מה עצר את ידו כמה מילים לפני כן.
הכותבת היא עורכת דין המתמחה בנושאי צרכנות ומנהלת פורום צרכנות ב-ynet
לפנייה לכתב/ת 
