שלושה דורות ושואה אחת
רחל הורק שרדה את השואה, בתה עשתה מזה מחזה, והנכדה שלה מציגה אותה מזת רעב, על הקצה של החיים. כל זה גם מתועד בסרט דוקומנטרי, על האימה והסבל ועל הכוח שבאמונה
במהלך עבודות הכפייה באושוויץ מצאה רחל הורק פרוסת לחם עם חמאה. היא החביאה אותה בין הסמרטוטים של אחותה, כדי שלא תתפתה לאכול אותה לבד. בסוף היום, בבדיקה פתאומית שערכו הנאצים, הפרוסה נחשפה אצל האחות. רחל הודתה שזו הפרוסה שלה ונענשה - נאסר עליה לאכול ולישון שלושה ימים. בימים היא עבדה ובלילות היא הועמדה ברחבת המחנה ערה. יותר מ-60 שנה אחרי, הנכדה שלה, איטל קלונסקי, שרועה חסרת כוחות על הבמה, לוחשת "אין לי כח, אין לי יותר כח".
רחל הורק שרדה את השואה. הבת שלה עשתה על זה הצגה, והשחקנית הראשית היא בת הדור השלישי, שמציגה אותה מזת רעב, על הקצה של החיים. כל זה גם מתועד בסרט הדוקומנטרי "מיתרים לרחל", שהופק על ידי המרכז ללימודי שואה במכללה בירושלים ובוים על ידי ליאת וגשל ואיקה מישר.
"כילדים קטנים, ידענו שבמציאות הישראלית הסיפור של אמא שלנו הוא אחר", אומרת חיה ברנס, בתה הבכורה של הורק, שתרגמה את הסיפור של אמהּ לעברית. "ידענו שהיא עברה דברים מאוד קשים, אבל לא ידענו פרטים. ההורים שלנו הקפידו באופן חינוכי לא לספר, כדי לא להעיב על הילדוּת שלנו. הם פחדו שאם הם יחשפו אותנו לטראומות שלהם, זה יעשה אותנו לא בריאים נפשית. הם לא הרשו לנו לראות סרטים על השואה כי חשבו שזה הרסני לראות תמונות כאלה שנצרבות בנשמה ושלא נוכל להשתחרר מזה. זה לא היה מתוך רצון להסתיר את השואה, אלא כדי לא להפוך אותנו לילדים שחיים בסיוט. אני אסירת תודה לה על זה".
"השואה הייתה רקע מעורפל בבית שלנו", מסכימה רבקה ויטריאול, הבת הצעירה ובמאית ההצגה, "לא הרשו לנו לקרוא ספרות על השואה כי זה נורא מדי. השואה באופן ברור נכנסה הביתה טיפין-טיפין. קודם היו סיפורים קטנים שהיא כתבה בהונגרית, ולאט לאט הצטברו עוד ועוד".
הורק בין בתה וגיסתה בהקרת הסרט התיעודי (צילומים: קדרי תקשורת)
ברנס מוסיפה: "היא אמרה לי שכשמספרים בעל-פה צריך להיזהר מה מספרים. פעם אחת היא סיפרה לי איך גנבה תפוח אדמה ופגשה במנוסתה יהודי שהתחמם ליד מדורה. היא הכניסה את התפוח שיתבשל באש, וכשרצתה להוציא אותו הוא בטש ופורר לה אותו. היה לה כל-כך קשה לספר את זה כי היא לא היתה מסוגלת לספר לאיזו רמה בני אדם הידרדרו שם, החליא אותה לספר על השפל שאליו הגיעו אנשים במחנות.
"ככלל, הסיפורים שהיא בחרה לספר היו עם פואנטה של אמונה. תמיד היה בהם משהו חיובי, שבאופן מופלא היא תמיד הצליחה להבליט. תמיד היו אלה סיפורי גבורה והליכה קדימה. זה המסר שעליו גדלנו. אסור להתמסר לחולשה. מותר להיות חלש, אבל אסור להישאר שם. החיים זו התמודדות ואפשר להצליח. היא כבר הוכיחה את זה".
להסתכל למעלה
אחרי שלושה ימים ללא אוכל וללא שינה הרגישה רחל שאין לה יותר כח והיא לא מסוגלת להחזיק מעמד. היא הרימה את הראש למעלה ובאופן מפתיע ראתה שם מליוני כוכבים. כוכבים לא היו נראים בדרך כלל מעל המחנה. הנאצים כיסו את השמים בעשן מלאכותי כדי להסתיר את המחנה מהמפציצים.
בסרט היא מספרת על הרגע הזה. "הלכתי עם הראש למטה. הייתי קרובה מאוד למוות. אמרתי, הוא מוכרח לעזור לי. ופתאום, אני מרימה את הראש למעלה, מסתכלת, ובשמים מילארדים של כוכבים. אמרתי, זה סימן מלמעלה. אל תפחדי".
הורק עם אחת מנכדותיה
על הבמה, בהצגה "פרוסת לחם", מבצעת את הסצינה הזו הנכדה, איטל קלונסקי, שמספרת כי מאז שהייתה קטנה חשה קשר מיוחד לסבתהּ. "לפעמים כשאני מספרת את הסיפור הזה, אני לא מסוגלת לחשוב שזו היא שעברה את זה, שזה מה שקרה לה", היא אומרת. "זה בלתי-אפשרי להבין את גדול הזוועה. במקום שבו אנו נמצאים היום, אי-אפשר להבין את זה.
"בתחילת העבודה על ההצגה, כשהייתי צריכה להיכנס לדמות, עשיתי את זה בצורה קרה. פחדתי ממה שההצגה עלולה לעשות לסבתא שלי, פחדתי שזה ישחזר לה את הטראומה. זו הייתה ההתמודדות הכי גדולה שלי מבחינת משחק. ככל שעברתי את זה יותר פעמים, זה התחיל לחלחל בתוכי כמו טיפות. לאט-לאט התחלתי להבין איזו זכות עצומה יש לי לחוות סבתא כזו. יש עוד אנשים ששרדו את השואה, אבל לא כל מי ששרד יש בו עוצמות שכאלה. למרות כל הקושי שהיא עברה יש בה הסתכלות קדימה, בתוך הזוועה היא ראתה את האנשים הטובים שנתנו אחד לשני כוח, יש לה יכולת מדהימה למצוא את החיובי. מהתגובות של אנשים אחרי ההצגה הבנתי שאין הרבה סבתות כאלה".
שאנשים יידעו
ברנס מספרת כי כשאחותה הצעירה הפיקה את ההצגה באמצעות תיאטרון הנשים שהקימה בבית אל, היא לא העזה בתחילה לספר לאם על ההצגה, אך השחקניות עודדו אותה לעשות זאת. לדברי האחות הבכורה, הצפייה בחזרות, התיקונים וההדגמות שערכה בבימוי ובמשחק, היו עבור אמהּ מעין שחרור."כשהתחלתי לעבוד על ההצגה היה לי ברור שאני לא אוכל להבין מה קרה שם ולכן היה לי חשוב לשמור על דיוק", אומרת האחות הצעירה, "בהצגה כמעט לא מדברים, לא הוספתי מילה משל עצמי. בגלל שאני הבת, היה לי חשוב לשמר את תיאור ההתרחשויות כמו שהיא זוכרת את זה.
"מאוד נזהרתי, ובחזרה הראשונה שהזמנו את אמא שלי היא מיד הרגישה בזה. הייתה סצינה של צעקות, והיא מיד קמה ואמרה 'מה זה? זה צעקות? תצעקו חזק! צעקות זה צעקות ומכות זה מכות. מה אתם מפחדים?' בסופו של דבר, כשהיא ראתה את ההצגה בשלמותה, היא מאוד התרגשה. למעשה, ההצגה נתנה לה אפשרות לראות את החוויה האישית שלה דרך מישהו אחר, וזה נתן לה את התחושה שמבינים אותה".
"כשראיתי את הנכדה שלי, התחלתי לבכות ולא יכולתי לדבר", מספרת הורק, "הרגשתי שאני רוצה להגיד לכל מי שעלה הבמה תודה. חשתי שאני לא יכולה להודות להם מספיק על מה שהם עושים. ההצגה הזו היא דבר מאוד חשוב. חשוב שאנשים שלא יודעים כלום על מה שהיה שם שיישמעו. שדברים שאנשים עברו לא יישכחו. רק אמרתי לרבקה שהיה צריך לעשות שמים עם כוכבים על הבמה. שאנשים ירגישו את זה, את ההרגשה הזו לא שוכחת. כשיש לי ימים קשים אני תמיד רואה את השמים עם הכוכבים".
לפנייה לכתב/ת 
רחל הורק עם בני משפחתה
צילום: קדרי תקשורת
מומלצים
