מרקס, שפתיים חושניות ונייקי - כולנו פטישיסטים

מה משותף לשפתיים חושניות, כסף, חלומות על חופשה, איקאה או נייקי? ובכן כל אלה הם תוצרים של מה שהוגים שעוסקים בתרבות ימינו מכנים תרבות הקפיטליזם המאוחר. תרבות שבה מותגים, איברי גוף, חלקי פנטזיות, רצונות וצרכים – כולם הופכים לחלק מההגיון של המערכת הכספית הקפטיליסטית. בטור הזה ובשבוע הבא נציג את החיבור הזה.

• "וולנטיין" והפֶּתי הצרכני - אני קונה משמע אני קיים
  

אחת הטענות שמייחדות הוגים פוסט – מודרניים בימינו היא שהמציאות הפכה פטישיסטית, ושההגיון של הקפיטליזם הצרכני השתלט גם על תחומים אחרים של החברה המערבית; אפילו התחום הרומנטי והמיני. כדי להבין למה הכוונה נתחיל במושג הפטישיזם, וההתחלה הזאת לוקחת אותנו בחזרה לקרל מרקס.

נתחיל בדוגמה:

נניח שפישלנו, אבל פישלנו בגדול, וכמו בסיטקום קלאסית הפישול שלנו התניע שרשרת של אי הבנות ומצבים שהסתיימו באסון משפחתי מעצבן. אנחנו עומדים מול הסיטואציה המזעזעת ואומרים לעצמנו משהו כמו "אנחנו עשינו את זה?"

לא!

לא יכול להיות!

אם האסון הוא באמת גדול, אנחנו בכלל נוטים להכחיש רגשית את התרומה שלנו לסיטואציה הלא נעימה.

אנחנו מתכחשים.

ככה זה, אנחנו אומרים, זה פשוט מקרה. זה קרה.

מזל.

גורל.

וההתכחשות הזאת היא מה שעומד בבסיס השימוש של מרקס במושג פטישיזם.

אנחנו, ככה מרקס אומר, מייצרים את ההווייה החברתית. חוקים, תקנות, מוצרים, כללים, אלילים ואפילו את אלוהים.

כל אלה הם פרי יצרנותינו הפיזית, החברתית או הרוחנית, אבל חלק ממה שייצרנו נראה לנו לפעמים כל כך טבעי, כל כך ותיק, כל כך "כמו שהוא" שאנחנו פשוט לא קולטים שהוא יצירה של בני האדם. כמו באליל של הפרימיטיביים - הם יצרו, חרטו, שייפו, עיצבו, אבל מאמינים שיש באליל משהו לא משלהם.

כך גם אנחנו - אנו מסתכלים על חפץ או מושג שאנחנו, כחברה, יצרנו, ומתפלאים מהטבע המקסים, ממהות היקום, ומחוכמת הבריאה. שוכחים שזה בעצם שלנו.

דוגמה לפטיש: הסחורה

שימו לב, זה קצת מופשט במבט ראשון: אני מסתכל על תיק עור.

המחיר שלו הוא שש מאות שקלים.

אני רוצה אותו.

אני חושב על המחיר.

אבל מה בעצם אני חושב על המחיר?

ובכן, אם אני כבר טורח ומתעמק מעט בדבר המופשט הזה שנקרא "מחיר" בטח אחשוב משהו כמו "העור שווה לפחות שלוש מאות". אני חושב בלי לחשוב על זה בכלל שלעור יש מה שנקרא מחיר טבעי.

עור הוא משהו ששווה משהו.

לא?

אבל מה גורם לשווי של העור?

בטח העוריות שלו, לא?

ובכן, מרקס יגיד שזה פטיש.

הוא יגיד שלעור אין מחיר טבעי.

הוא יגיד שלעור יש מחיר בעבודה של החברה שייצרה אותו: מצאה אותו, צדה את בעל החיים, עיבדה ושיווקה. לעור יש ערך "אמיתי" רק כאשר אנחנו משתמשים בו. לערך זה מרקס קורא "ערך שימוש". אבל מרגע שהבאנו את העור שפשטנו מבעל חיים אל השוק או אל בית החורשת והפכנו אותו לסחורה, אנחנו מתייחסים אליו כאל פטיש.

בואו נעשה סדר ונסביר שוב.

על ערך שימוש וערך חליפין

אני מגדל תפוחים בחצר. כשאני אוכל תפוח אני משתמש בערך השימוש שלו. ערך השימוש שלו הוא הטעם שלו והערכים התזונתיים שיש לו לגוף שלי. אבל כשאני מוכר אותו בשוק הוא מקבל ערך שוקי, ערך שמרקס קורא לו ערך חליפין. הערך שלו מפסיק להיות ערך שימוש. הוא לא נמדד יותר במה שהוא נותן לנו. במה הוא כן נמדד? ביחס שלו לסחורות אחרות שמובאות לשוק.

כך נוצר מנגנון מחירים.

אנחנו מכירים בוודאי את המערכת הזאת: נניח שיש בשוק מאה תפוחים, אבל רק עשרה מנגואים, ולאחר משאים ומתנים שונים שמתנהלים בשוק נוצרת המשוואה הבאה: מנגו אחד שווה עשרה תפוחים. והנה: גם התפוח וגם המנגו הפכו לסחורות. ברגע זה הערך שלהן לא קשור לערך השימוש שלהם, אלא למערכת חברתית מסחרית.

עכשיו, נניח שמתחיל שימוש בכסף, ותפוח אחד שווה שקל. לפי היחס שלנו נקבע שמנגו שווה עשרה שקלים. והנה, יש לנו מחיר. המחיר הזה הוא כמו מערכת מופלאה שנוצרה ופועלת לפי כל מני כוחות שמחוצה לנו, אבל אנחנו שוכחים שמי שיוצר את השוק הוא אנחנו. זוהי הפטישיזציה של המחיר או של הסחורה. וזוהי אחת מאבני היסוד של מה שנקרא ההגיון של הקפיטליזם.

חצאיות מיני וגרבונים סקסיים

אנחנו הולכים לקנות ומקבלים את המחיר כמערכת טבעית שאינה קשורה ממש אלינו, בני האדם. המחיר והסחורות – כל שוק החליפין נקבע, לפי תפיסתינו, על ידי מערכת שהיא חיצונית לנו. אבל מה קורה כשערך השימוש – הדבר הכי טבעי - נקבע גם הוא מבחוץ והופך לפטישיסטי? נסביר.

ערך השימוש, ככה אמרנו בפסקה למעלה, מבטא את הצרכים שלנו והרצונות שלנו הטבעיים. ערך השימוש של המנגו הוא המתיקות שלו. ואולי אפשר להגיד בהשאלה שגם לאהבה יש ערך שימוש. היא מהנה אותנו, מרוממת את רוחינו, עונה לצרכים שלנו באינטימיות ואפילו מרימה את הדימוי העצמי שלנו. כך גם לגבי סקס, משיכה ויחסי מין. אבל מה שקורה, כך טוענים מבקרי תרבות בימינו, הוא שהפטישיזציה שאפיינה את המערכת של הסחורות גולשת למקומות הכי אינטימיים שלנו ובעצם מגיעה לתוך המקום האישי יותר של ערכי השימוש.

הפילוסוף והסוציולוג ז'אן בודריאר, למשל, חושב שזה מה שקורה בימינו. הוא חושב ש"ההגיון של הקפיטליזם המוקדם", כלומר, המערכת של ערכי חליפין סחורתיים של השוק זוחלת לתוך המערכת של ערכי השימוש, ובעצם אנחנו הופכים להיות מתוכנתים גם בתוך התשוקות והרצונות הראשוניים שלנו.

הרצון למין, המשיכה למישהי או למישהו מסוים הופכים למשיכה "כאילו טבעית" לאובייקטים שמייצרת מערכת התרבות שלנו. חלקי גוף מסוימים מקבלים משמעויות מיניות ומשפיעים עלינו כאילו באופן טבעי. כולנו מכירים את השפתיים הנשיות "החושניות" שבאות היישר משולחן המעצב, וצבועות באודם אדום לוהט. למה הן רומזות?

האם נעלי עקב "סקסיים" מושכים באופן טבעי? בואו נחשוב. האם הזווית של הרגל? השפיץ של העקב? בהם יש משהו טבעי שקשור למשיכה?צותחתוני תחרה? המון דוגמאות, ולא במקרה רובן נשיות. הגוף הנשי, בתרבות שלנו, הוא אחד מהקורבנות העיקריים לפטישיזציה.

הבט בתחתונים, לא במה שיש בהם

אז מה, זה מושך באופן טבעי? לנו נראה שזה פשוט מושך. אבל בודריאר, "הבן הממשיך" של מרקס, באספקט המסוים הזה, יגיד שלא, זה לא מושך מהטבע שלו. אין בתחתוני תחרה שחורים משהו באמת מושך. יש כאן פטישיזציה של הצרכים האינטימיים והמיניים שלנו. התרבות נכנסת לתוך הפסיכולוגיה שלנו ומלמדת אותנו מה "באמת צריך למשוך"

.

סמלים חברתיים, דימויים, טקסטים וסרטים מקבעים את הרצונות שלנו מראש וגורמים לנו לרצות דברים מסוימים ולחוות אותם כטבעיים. זו פטישיזציה. והגוף שלנו, כך יגידו סוציולוגים פוסט – מודרניים – הפך לסחורה. כמו שמתייחסים לסחורה ולרובד של ערכי שימוש, ככה מתייחסים גם לגוף ולנפש ולערכי שימוש.