אלימות וגאווה עירונית. דור העתיד בלוד

השפה הרשמית של ילדי לוד היא "לודאית": "כיבבוס" זה שק קמח, את "הכתומים", ניידות הפיקוח העירוניות, לא סופרים ואת ה"כחולים", משטרת לוד, בקושי רואים ברחובות. מי שגר בשכונת גני אביב, הם "הרוסים", בגני יער גרים "האחרים" ואלו מהשכונות הישנות הם "הוותיקים". החברה מרמלה הם "האויבים" הגדולים וכאשר פוגשים מישהו משכונת הרכבת "חייבים ישר לברוח". מתן בסך הכל בן 11 וכבר מזהה את ההבדלים בין "באנג" ומזרקים הזרוקים בחצר בית הספר, כי "אין לודאי שלא יודע מה זה באנג", והכלל הכי חשוב הוא ש"לא נוסעים לחברים באופניים כי ברוב המקרים חוזרים עם פנס בעין וללא האופניים". ולמרות הכל, יש לוקאל פטריוטיות, כי "הבדל בינינו לבין הילדים בערים אחרות זה שאנחנו לודאים והם לא!"

"אומרים לא לאלימות", מספר השלט בשער בית הספר היסודי בשכונת גני אביב. יום רביעי, השעה 16:00. עשרות ילדים בכל הגילאים גודשים את האזור הסמוך למתנ"ס השכונתי: אלה משחקים טניס, אחרים מתאמנים בריקודי ברייקדאנס, ג'אז ואומניות לחימה. בחוץ חולפת ניידת של "הכתומים" בנסיעה איטית. "הם רק עושים רושם", אומרים הילדים במגרש הכדורגל, ומצביעים על הניידת בזלזול. "גם ככה כשפורצת קטטה, הדבר היחיד שהם יכולים לעשות זה לנסות להפריד, כי בין כה אין להם סמכויות לעצור אנשים". ערן, נער בן 16, מתלונן על השכנים הערבים משכונת פרדס שניר הסמוכה. "הם נוסעים פה במהירות גבוהה ושמים מוסיקה ערבית בפול ווליום", הוא אומר. "המבטים שלהם מפחידים, הם כל הזמן בוחנים אותנו, כאילו מנסים להתגרות, אך אנחנו משתדלים תמיד לשמור על איפוק כדי למנוע בלגן".

בקושי רואים "כחולים" ברחובות (צילום: אבי מועלם) 

"יום אחד", הוא מספר, "הלכנו ברחוב וחבורה של נערים ערבים הלכה אחרינו והתחילה לחקות אותנו בהליכה ובדיבור. נשארנו בשקט והמשכנו ללכת כרגיל, כי ידענו שאם נגיב - זה עלול להיגמר לא טוב". חבר אחר מתערב: "זה נכון שיש אלימות בלוד, אבל גם בערים האחרות יש רציחות ודקירות. אנחנו אוהבים את העיר, ומכעיס אותנו שמספרים בטלוויזיה בדיחות על לוד. מי שרוצה לבוא לכאן יתקבל בברכה ומי שלא רוצה, שלא יבוא ולא צריך טובות. פעם סיפרתי שאני גר בלוד ושאלו אותי אם זה כפר ערבי. בשבילי לוד זו גאווה ולא בושה".

חמש וחצי בערב. השמיים מחשיכים בשכונת רמת אלישיב. התושבים כולם חברי הגרעין התורני. השכונה הומה רעש והמולה. עשרות ילדים מתרוצצים בגן השעשועים, מתנדנדים בנדנדות ומתגלשים במגלשה. "גן גנדי", הפארק העירוני של לוד, שוכן כ-100 מטרים בלבד מהשכונה, אך נראה חשוך ושומם.

התושבים מספרים כי בעבר הילדים שיחקו ב"גנדי", אבל בזמן האחרון התפתחו שם קטטות בין נערים יהודים וערבים. דביר בן ה-13 מספר כי הוא וחבריו היו בסך הכל בכיתה ג' כשהלכו בפעם הראשונה לבדם לתחנת המשטרה הסמוכה לפארק. "שיחקנו כדורגל כשפתאום הגיעו כמה נערים ערבים וביקשו שניתן להם את הכדור שלנו, ובגלל שלא הסכמנו הם הרביצו לנו. רצנו ישר למשטרה וסיפרנו לשוטרים שהילדים הערבים הרביצו לנו ולקחו לנו את הכדור, אבל השוטרים לא עשו כלום ורק התקשרו להורים שלנו שיבואו לקחת אותנו הביתה".

גם רוני בת ה-12 מפחדת להסתובב לבדה מחוץ לשכונה, לאחר שיום אחד מספר נערים ערבים יידו אבנים עליה ועל חברותיה בשעה שירדו מאוטובוס ההסעה שהחזיר אותם מבית הספר. רפי זרגרי, תושב השכונה ומנהל הישיבה התיכונית בעיר, מספר כי בשל החשש מקטטות בין יהודים וערבים החליטו לאחרונה בהנהלת הישיבה שתלמידי שכבת י"ב ילוו מדי בוקר ובסוף יום הלימודים את תלמידי השכבות הנמוכות לתחנות האוטובוסים וישמרו עליהם. לפני מספר שבועות פנה אליו תלמיד כיתה י"א, וביקש שיאפשר לו באופן חריג לאחר בבקרים ללימודים משום שהוא מפחד שהילדים הערבים ירביצו לו.

"אין ספק שהמציאות בלוד קשה, אך לעולם לא נעזוב את העיר", מדגיש בלהט יוני בן ה-17 ממועצת הנוער העירונית. "הפוטנציאל של לוד אדיר והאחווה שקיימת בין הלודאים לא קיימת במקומות אחרים, זו עיר קטנה שבה כולם מכירים את כולם ותמיד מוכנים לעזור ולסייע". כחבר הגרעין התורני הוא רואה בחיזוקה של העיר שליחות ציונית. "לוד ממוקמת רבע שעה מתל-אביב, וכציונים עלינו להילחם עליה ואסור בשום אופן לנטוש אותה". דביר מוסיף מצדו: "אם נעזוב את לוד, הערבים יכבשו אותה והיא תהפוך להיות כמו עזה אבל אנחנו לא נסכים שזה יקרה".

"מזלזלים בערבים, והם מגיבים באלימות"

דקות ספורות נסיעה משם, מגיעים לשכונה הערבית "רמת אשכול". האשפה זרוקה בצדי הדרך. התאורה העירונית לקויה. מספר נערים יושבים משועממים על ספסל סדוק, וברקע ניידת של ה"כתומים" מסיירת בשכונה. "הכי קל להאשים את הערבים ולהגיד שאנחנו עבריינים ורוצחים אחד את השני", אומר בזעם אחד הנערים, "אבל אולי הגיע הזמן שיבינו במדינה שגם אנחנו בני אדם שרוצים ללכת לחוגים במתנ"סים ולשחק כדורגל כמו היהודים במגרשי ספורט נורמליים ולא במגרשים הרוסים". חברו מוסיף: "בתי הספר שלנו מגעילים, השכונות מלוכלכות והתחושה שמתייחסים אלינו כאל תושבים לא רצויים, ולכן אנחנו מגיבים באלימות כי אי אפשר לצפות מבן אדם שמזלזלים בו שיישב בשקט ולא יעשה בלגן".

מה מצפים מילדים שחיים ללא פינוי אשפה? (צילום: אבי מועלם) 

"כל הזמן כותבים בתקשורת על הסמים בשכונת הרכבת, אבל מה מצפים מילדים שגדלים בשכונה ללא מדרכות, ללא ביוב וללא פינוי של אשפה, בתנאים כאלה קשה מאוד לחיות", אומר נער אחר. יו"ר ועד ההורים במגזר הערבי, עבד אזברגה, אומר כי התופעות של הצקות בין נערים יהודים וערבים אינן נפוצות, ומדובר בעיקר בארועים נקודתיים של מריבות בין בני נוער. "הנערים הערבים לא הולכים לשכונת היהודיות כדי לגרום נזק. הם הולכים לשם כי בשכונות שלהם פשוט אין להם מה לעשות, אין מתקנים קהילתיים, אין מרכזי ספורט וחוגים. ובעצם, מהרגע שהם מסיימים את בית הספר, הם יושבים בשכונות חסרי תעסוקה ובמקרים רבים השעמום הוא זה שגורם לכל הבלגן".

השעה שבע בערב בגן הציבורי בשכונת "גני יער".

אמהות מטיילות עם עגלות תינוקות ומביטות בהתפעלות על ילדי השכונה המתעמלים בקאפוארה. שם הקבוצה: "מינינובו לוד", שפירושה בשפת הקאפוארה - ילדים טובים. "האנשים בישראל חושבים שלוד זה רק פשע, רציחות והארלם, אבל אנחנו יודעים שלוד זה גם קאפוארה והיפ-הופ ומחול ותזמורת עירונית ותנועות נוער ובתי ספר מצטיינים", אומרת בגאווה רוז, אחת המתעמלות. חברתה שחר מהנהנת בהסכמה: "פה המורים שלנו הם כמו חברים שלנו והתחושה היא שכולם ביחד. הלודאים הם אנשים חמים שלא חיים בבועה כמו אלה בתל-אביב". באחרונה החלה להפיץ עם חבריה מסרים חיובים בפייסבוק על לוד, כדי לשנות במשהו את התדמית של העיר. המדריך, אלרואי אבהר, מספר שתמיד לפני תחרויות ארציות, ניצבים החניכים במרכז האולם וצועקים בעוצמה "קאפוארה לוד": "אי אפשר להתעלם מזה שיש בלוד אלימות, אבל חשוב שאנשים יידעו שבלוד יש גם הרבה דברים טובים ויש תושבים שאוהבים את העיר".