לחיות בסתירה
"מותר ומצווה להגן על העם והארץ, אך גם לחמול במקום שאפשר; מותר לבני זוג להתגרש - אך בחמלה ואהדה". הרב רפי פוירשטין לומד מסיפור העקדה את החובה לאמונה ואנושיות
עקדת יצחק, אותה נקרא השבת, מביאה לשיא מצמרר את האמונה באלוקים. שתי מסקנות יסודיות נגזרות ממנה. האחת היא שהערך העליון הוא האמונה והמחויבות לאמת הטמונה בה. השנייה – שהאלוקים לא רוצה בעקדה, הוא רוצה באהבת האב את בנו, הוא רוצה בחמלה האנושית ובהומאניות, במוסר האנושי ובמידות הטובות - אך מתוך כפיפות אליו, מתוך מחויבות בלתי מתפרשת לאמת. ולכן העקדה היא שיא בתהליך מתמשך של 'מיני-עקדות' אותם מבצע אברהם.
הוא 'מתגרש' משרה ביודעין בכך שהוא מפקיר אותה לפרעה.
הוא נפרד מלוט בן אחיו האהוב.
הוא נפרד מהגר
ומישמעאל בנו .
הוא שוב נפרד משרה ברגע המכריע – את העקדה הוא מבצע לבד, מבלי לשתף אותה.
שרה מתה לבד.
הוא כמובן מבצע את הציווי "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך" – גם מהם הוא נפרד.
התפקיד המוטל עליו על ידי האלוקים, ומכוח אמונתו, קודם לרגשותיו, קודם אפילו למוסר האנושי הפשוט שלו הוא כל כך מחויב.
אבל, וכאן האבל הוא גדול גדול גדול...
הוא אמנם מבצע את המוטל עליו, אך הוא איננו נפרד מאנושיותו.
הוא נפרד משרה – אך מקשיב לקולה, ונאמן למשנתה ותפיסת עולמה.
הוא אמנם נפרד מהגר וישמעאל – אך אהבתו, מסירותו אליהם , וכאבו הגדול ניכרים היטב.
הוא נפרד מלוט – אבל ברגע המצוקה שלו, הוא מסכן את את עצמו ואנשיו כדי להצילו. הוא נפרד אבל קשור ומחויב.
שרה מתה לבד - אך כאבו העצום כשהוא סופד ובוכה לה, החיפוש העדין והמיוסר אחרי אחוזת קבר לה, ממדים על יחסו העמוק אליה.
הוא עוקד את יצחק - אבל לא נפרד מרגשותיו. "את בנך יחידך אשר אהבת". ובתפילת ראש השנה הננו מתארים את אברהם: "וכבש את רחמיו לעשות רצונך" – היו שם רחמים אפוא.
זאת אומרת שאמונתו העזה, מעצבת את התנהגותו בפועל, אך לא גורמת לו להיפרד מהמקום האנושי. כן, אברהם אבינו חי בסתירה. ומכאן שכולנו חיים בסתירה. זה לא רק לגיטימי זה אפילו הכרחי בעומק הנפש המאמינה.
ומכאן, שעל אדם לעשות את מה הוא שהוא מצווה בו, את מה שהוא מאמין בו. עליו גם לשלם מחיר ואפילו כבד עבור אמונתו זאת. אך עליו להיות חומל, עליו להיות אנושי. גם כשהוא מקיים את ציוויו של בורא עולם. הוא חייב להשאיר את רגשות החמלה והצער. המוסר האנושי חייב להישאר במקומו גם כשהציווי והחובה מתנגשים בו. אלו לא מילים, זאת הכוונה מעשית לכל אחד מאיתנו.
מותר, אבל...
מותר ומצווה להגן על העם והארץ, אך כן גם לחמול בכל מקום שאפשר, ועל מי שרק אפשר (לא על אגג וחבר מרעיו). ולכן ראויה היא התחושה שנוסחה על ידי לוחמי תש"ח - "יורים ובוכים". ולכן תופעות החמלה הנראות מוגזמות, בכל הנוגע למלחמתנו הלא מסתיימת, מקורן בחוסר איזון בין חובת הציות וההקרבה שמקורה בעקדה, לבין תחושות החמלה שמקורן בפן האנושי .מותר לבני זוג להתגרש אם הקשר באמת לא עלה יפה. ולעיתים הם חייבים לעשות כן על אף שהם משלמים מחיר. אך בחמלה, בהגינות, באהדה.
ויכוח פוליטי נוקב יכול וחייב להתרחש. על כל אחד מהצדדים להחזיק בעמדתו שהוא מאמין בה. אך בכבוד, ובהגינות (לא "פשיסטים" מכאן, ו"בוגדים" משם).
מצווה במצבי קיצון להפריש את הצבור מאישיות אהובה, אהודה ורבת זכויות, שעשויה לסכן אותו. יש כאן סוג של 'עקדה'. אך יש לעשות זאת תוך כדי חמלה מרובה, ורצון למזער את הפגיעה בו. ולכן פעולת ההפרשה הזאת חייבת להיות מדויקת, כירורגית, ואפילו לא להראות נקמנית. החמלה בעקדה מכוונת אותנו להבין ואף לקבל את זה ששרה (כך לפי המדרש) פרחה נשמתה כשהשטן סיפר לה על העקדה. שרה לא עמדה בכך. וגם במקרי 'העקדות' שאנו חווים אותם, יש צורך בחמלה. כן, יש תלמידים וחברים שלא עומדים במציאות המרה הזאת, הם מתכחשים לה ובועטים בה מתוך תקווה שתתפוגג. כן גם הם זקוקים לחמלה רגישה ולאו דווקא למלחמת 'ראש בראש'.
סיפור העקדה מלמד אותנו את חובת הציות הפנימי לאמונתנו. אך אין מצווה עלינו להתכחש לאנושיותנו, ואפילו להיפך.
לפנייה לכתב/ת 
הרב רפי פוירשטין
מומלצים
