מסירים את הלוט מהחמלה

אופס...

ההופעה הראשונה של השורש ח.מ.ל על בימת התנ"ך היא דווקא בסיפור סדום. בפרשות השבוע הקודמות ביקשנו להגדיר חמלה כביטוי לדאגה ואחריות כלפי הזולת, שלא נולדו מתוך עמדה רגשית חולפת, או מתוך הענקת חסות של החזק כלפי החלש, אלא מתוך הכרה בדמיון ובשוויון האנושי. אז איך זה שסיפור שראשיתו ברוע, המשכו בשירורותיות של אונס ואלימות קשה, וסופו בהשמדה (כמעט) מוחלטת ובמצוקה שנפתרת באונס ובגילוי עריות, איך זה שדווקא באדמה בוצית זו צומח לראשונה השורש ח.מ.ל?

איך אומרים חמלה בתנ"כית?

כנראה, וכפי שציינו חלק מיושבי בית המדרש שלנו, החמלה המקראית שונה מהשימוש שאנו עושים בשורש ח.מ.ל. החמלה המקראית נראית קרובה עד זהה ל"רחמים", להתנהגות שמקורה בחוויה אישית – במערכות יחסים שבין חלש לחזק, שולט ונשלט, בעל כוח ומבקש חסד. לחמלה, במשמעות שבה אנחנו מדברים עליה, אין מילה בתנ"ך. אני חושבת שיש בתנ"ך לא מעט תיאורים וציוויים שמורים לנו לנהוג בחמלה ("ואהבת לרעך כמוך", "בצלם אלוהים" ועוד) אבל אין מילה בתנ"כית המוקדשת לתביעה המוסרית החמורה הזו.

החמלה קפצה לביקור בסיפור

והנה רגע ההולדת של החמלה המקראית (בראשית יט, א-טז): "וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה בָּעֶרֶב וְלוֹט יֹשֵׁב בְּשַׁעַר סְדֹם וַיַּרְא לוֹט וַיָּקָם לִקְרָאתָם ... וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי סוּרוּ נָא אֶל בֵּית עַבְדְּכֶם וְלִינוּ וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשְׁכַּמְתֶּם וַהֲלַכְתֶּם לְדַרְכְּכֶם.... טֶרֶם יִשְׁכָּבוּ וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל הַבַּיִת מִנַּעַר וְעַד זָקֵן כָּל הָעָם מִקָּצֶה: וַיִּקְרְאוּ אֶל לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ וְנֵדְעָה אֹתָם: וַיֵּצֵא אֲלֵהֶם לוֹט הַפֶּתְחָה וְהַדֶּלֶת סָגַר אַחֲרָיו: וַיֹּאמַר אַל נָא אַחַי תָּרֵעוּ: הִנֵּה נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אִישׁ אוֹצִיאָה נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם רַק לָאֲנָשִׁים הָאֵל אַל תַּעֲשׂוּ דָבָר כִּי עַל כֵּן בָּאוּ בְּצֵל קֹרָתִי... וַיִּגְּשׁוּ לִשְׁבֹּר הַדָּלֶת...

"וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים אֶל לוֹט עֹד מִי לְךָ פֹה חָתָן וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ בָּעִיר הוֹצֵא מִן הַמָּקוֹם... כִּי מַשְׁחִתִים אֲנַחְנוּ אֶת הַמָּקוֹם הַזֶּה כִּי גָדְלָה צַעֲקָתָם אֶת פְּנֵי ה' וַיְשַׁלְּחֵנוּ ה' לְשַׁחֲתָהּ... וּכְמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה וַיָּאִיצוּ הַמַּלְאָכִים בְּלוֹט לֵאמֹר קוּם קַח אֶת אִשְׁתְּךָ וְאֶת שְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ הַנִּמְצָאֹת פֶּן תִּסָּפֶה בַּעֲוֹן הָעִיר: וַיִּתְמַהְמָהּ וַיַּחֲזִקוּ הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וּבְיַד אִשְׁתּוֹ וּבְיַד שְׁתֵּי בְנֹתָיו בְּחֶמְלַת ה' עָלָיו וַיֹּצִאֻהוּ וַיַּנִּחֻהוּ מִחוּץ לָעִיר".

מקומה של הקביעה "בחמלת ה' עליו" בסיפור לא ברור. בפרק הקודם מבקש אברהם מאלוהים להציל את סדום בתמורה אפילו לעשרה צדיקים שיימצאו בה. עשרת הצדיקים לא נמצאים ועל העיר נגזרת כליה. ההצלה של לוט באה בהפתעה. אלוהים לא הבטיח להציל איש, ואברהם ביקש הצלה בשם הצדק ולא בשם קרבת המשפחה, אז מניין נולד הרעיון של הצלת לוט?

אפשר היה לצפות שהקביעה "בחמלת ה' עליו" או הקביעה שמופיעה בהמשך הדברים: "וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת לוֹט מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה" יופיעו בתחילת הסיפור, ואפילו בפרק הקודם, במעין הבטחת ניחומים לאברהם. אני מסתכנת בפרשנות שהופעתה הראשונה של החמלה בתנ"ך נועדה לגשר בין המסורת על אברהם, שלא ביקש רחמים על לוט, למסורת על הצלת לוט. החמלה היא הגשר, היא הפתרון שנשלף מהתרמיל הפרשני, כשמישהו נתקל בחוסר הלימה בין שני סיפורים מקראיים. האם זה מצער או משמח לחשוב שחמלה היא סוג של כסף עובר לסוחר, פתרון שנשלף ברגע של

מצוקה פרשנית?

החטא ואונסו

סיפור לוט נפתח ומסתיים באונס. לוט מציע לבני העיר את בנותיו הבתולות, ו"במידה שאדם מודד בה מודדים לו" - בסיומו של הסיפור בנותיו הבתולות אונסות אותו. הבהלה של הבנות מדהימה, והאפשרות ששתי נשים יאנסו גבר חסר הכרה, אונס מלא, לילה אחר לילה, די מרשימה. אבל כך זה לפעמים – העונש כל כך קרוב לחטא, ורק החוטא לא רואה דבר.

חז"ל עסוקים בשאלה האם באמת לוט לא ידע "בשכבן ובקומן" של שתי הבנות. הפירוט המקראי של שלבי האונס בכל אחד מהמקרים "בשכבה ובקומה" וגם נקודה קטנה ומסורתית המופיעה מעל המילה "ובקומה", מחזקים את תחושתם של חז"ל שהמספר המקראי בעצם ביקש מהקוראים להרהר ולערער במצב תודעתו של לוט השיכור בזמן שבנותיו שכבו עמו.

ובכל זאת חמלה

"מו-אב" זה חתיכת שם לילד שנולד מאבא שלו. ועל כן קובעים חז"ל שהבת הבכורה הגדילה לעשות מאחותה, בחרפה שהמיטה על אביה וגילתה את קלונו ברבים.

ממואב זה, שנושא את קלונו ברבים, יצאה רות המואביה, האשה שלימדה את כולנו לתת ולקבל חסדים. אמה של מלכות. אם יש חמלה בסיפור לוט היא מצויה בקשר שבין לידתו של מואב ללידתו של דוד המלך, החמלה מצויה באמונה שלא משנה מאין באת, מה שמשנה הוא לאן אתה הולך (ובעצם, לאן רות הולכת).

לא, אין שום קשר בין פרשת השבוע לרב מוטי אלון

זה קרה לגמרי במקרה שהפרשה שבה ומתפוצצת לנו בפנים דווקא בעיתוי הזה. הסיפור של הרב מוטי אלון מדיר שינה מעיניי (וזו לא מליצה). אני לא אחתום את פרשת השבוע שלנו, העוסקת בענייני חמלה, בלי לנסות לברר כמה שאלות.

הרב דרוקמן (ואני פותחת בך רק כיוון שהרב אבינר כבר לא יכול להפתיע או לצער אותי), אני לא יודעת אם אנחנו קוראים את אותם עיתונים, אבל בעיתון שלי (כן, ynet) כתוב שצוות החקירה המשטרתי קבע כי "נמצאה תשתית ראייתית נגד הרב אלון בביצוע מעשים מגונים בכוח ומעשים מגונים בקטין".

קראתי את הידיעה הזו וגיליתי שאני ממש סקרנית לדעת מה אמרת לעצמך כשהזמנת את הרב אלון לתת שיעור בישיבה שלך?! אמרת לעצמך שכולם שקרנים שם במשטרה? שכולם רודפים אותך ואת יקיריך? מעניין אותי אם הרגשת רגוע, אם הרגשת שאתה מציע לתלמידיך סביבה מוגנת? האם האמנת שאי-פעם איזשהו תלמיד מיוסר יעז לבקש ממך סעד? מעניין אותי גם אם נזכרת בסיפור של הרב קופולוביץ, כי אני דווקא כן.

ומעניינים אותי גם ההורים של תלמידי ישיבת "אור עציון". הורים יקרים מאוד, הורים יקרים מדי – כשאני הייתי בבני עקיבא, קראנו לרב קופולוביץ "הרב המנשק", חשבנו שמה שהבנים מ"נתיב מאיר" סיפרו לנו זה חינני ומצחיק. היום, ממרומי תפקידי האמהי, אני לא מפסיקה לשאול את עצמי האם גם ההורים של בני השבט שלי שמעו את הסיפורים ה"מצחיקים" על הרב קופולוביץ ולמה הם היו כל כך רגועים? הורים, זה הזמן להתעורר (אם זה לא מאוחר מדי), מדובר בילדים שלכם, למה אני לא שומעת קולות הרבה יותר דואגים, מגוננים וכועסים? האם הפוליטיקה ושלמות המגזר חשובות יותר מהילדים?

ושאלה אחרונה וקטנה לחברי פורום תקנה שנבהלו מעצמם – איך אפשר לפרסם נתונים על חשדות לביצוע מעשים מגונים בצורה מכובדת?! כאילו מה?!

ובבית המדרש של הטוקבקים

"קושית" יקרה (19) שאלת מדוע כתבתי שהחסד אינה תכונה אינטליגטית. כוונתי לא הייתה לגנות את החסד או

לחלק לה ציונים, אלא להפנות את תשומת הלב לחוסר האבחנה של המידה, לחוסר המידתיות שבמידת החסד, להיותה פרוצה ופתוחה לכל, על הטוב והרע שבכך.

ול"בבה יגה" (1), אצטרף לדבריה של "מים שקטים" – טובה בירנבאום (שהוזכרה בטור הקודם) ואני ועוד נשים רבות מלמדות בישיבות חילוניות ודתיות ליברליות מהרבה סיבות טובות, אבל גם בגלל שהעולם האורתודוכסי לא ממש השאיר לנו ברירה. שנים רבות ראיתי את מאבקיה של מורתי פרופ' חנה ספראי ז"ל, אני עוקבת אחר מסעה ההירואי של ד"ר חנה קהת, והאמת יקירי, לא מתחשק לי לסבול.