שר הטבעות - עונת הפרישה של פיל ג'קסון
היחס אל מאמן לייקרס, נחלק ל-2: אלה שסבורים כי הוא המוצלח בהיסטוריה, לעומת אלו הבטוחים כי מדובר בממזר בר מזל. המאסטר-זן חוזר לשנה אחרונה, אחריה כבר לא יהיה מי שיצייץ
מייקל ג'ורדן הוא השחקן הגדול ביותר בכל הזמנים, על כך אין עוררין. למה? כי הוא ווינר בנשמה, כי הוא שינה את המשחק, כי יש לו שש אצבעות מוזהבות להוכיח את זה.
לפיל ג'קסון יש 10 אצבעות מוזהבות על היד ועוד אחת על הרגל (בהנחה ששם הוא עונד את טבעת האליפות הנוספת). הוא הווינר הכי גדול שעמד על הקווים, מחזיק באחוז ניצחונות הליגה והפלייאוף המוצלחים בהיסטוריה ומתוך 18 עונות כמאמן ראשי, זכה ב-11 אליפויות. אבל האם הוא המאמן הגדול ביותר בכל הזמנים? מסיבה לא ברורה, על כך יש עוררין.
פיל ג'קסון. איפה הוא עונד את הטבעת ה-11? (צילום: AFP)
משום מה, המחשבה הראשונה שעוברת על ג'קסון היא שלולא אימן שניים מהצמדים הגדולים בתולדות המשחק (ג'ורדן ופיפן בבולס ושאקיל את קובי בלייקרס), הוא כנראה אפילו לא היה מוזכר באותה נשימה עם מאמנים אחרים כמו רד אאורבך ופט ריילי. כמה שהם טועים.
מודה לאלוהים, או שאלוהים מודה לו?
"אני עדיין לא מכיר קבוצה שזכתה באליפות ללא השחקנים הטובים בעולם", אמר בעבר הקולגה של ג'קסון ומאמן אורלנדו, סטן ואן גנדי. "האם רד אאורבך היה זוכה בתשע אליפויות ללא ביל ראסל ובוב קוזי? האם ריילי היה ה-מאמן של שנות השמונים ללא קארים ומג'יק?"
בראיינט ואוניל. כבר במפגש הראשון עם ג'קסון הבינו מי הבוס (צילום: AP)
ג'קסון הגיע לבולס בסוף שנות השמונים, כשהליגה שינתה פניה ל"עידן של שחקנים". בזמן שחצי מהמאמנים נחלקו לקציני רס"ר והחצי השני לכמרים טובי לב, הצליח המאסטר-זן למצוא את שביל האמצע, כזה שיצליח לגרום לשחקנים כמו ג'ורדן, שאקיל או קובי, שתמיד חשבו עצמם כגדולים יותר מהמשחק, לקבל אותו כדמות הרוחנית העליונה.
המבחן הרציני הראשון שלו, הגיע רק בתחילת העשור הקודם כשקיבל את הקבוצה עמוסת הכוכבים הילדותיים של לוס אנג'לס. מצד אחד קובי הצעיר, תיכוניסט שעד אז עוד חשב שהוא משחק בבית ספר, ומצד שני האגו הגדול ביותר (תרתי משמע) שדרך על פרקט כדורסל, שאקיל אוניל.
"אתם יודעים מה הבעיה איתכם?", שאל ג'קסון את השחקנים במפגש הראשון עימם בשנת 2000, "החיים שלכם דומים למצב שבו אתם נוהגים במהירות של 100 קמ"ש, מקשיבים להיפ הופ, הסלולרי מצלצל, אתם אוכלים ביג מק והקטשופ נשפך לכם על החולצה. אתם מסתכלים כלפי מטה וכשאתה מרימים את המבט שוב למעלה, אתה רואים רק אורות אדומים. יותר מדי דברים קורים בחיים שלכם".
אף אחד לא דיבר ככה לשחקנים. אף אחד לא התייחס ככה לפרימדונות שהציפו את הליגה. ובדיוק בשל כך זכה ג'קסון לכבוד ולההערכה שהובילו את הלייקרס להיות אותה קבוצה דורסנית שטיילה לשלוש אליפויות בליגה.
תודה לך לברון
אוהדי הלייקרס צריכים לומר תודה גדולה לפט ריילי, לברון ג'יימס ולמיאמי היט. אם לא 'המאנג' אה טוואה', שנרקם לו בפלורידה לא היינו זוכים לראות את ג'קסון המזדקן, שסובל לעיתים תכופות מבעיות בריאות, שוב על הקווים.
האמביציה הזו להראות שכדי לקחת אליפות צריך סגל טוב, ולא את הסופרסטארים הכי נוצצים בליגה (לכו לספרי ההיסטוריה ותראו איזה נגרים פיארו את הסגל של שיקגו בולס הגדולה). שאי אפשר להשקיע בכוכבים הכי גדולים, ולשים על הקווים בובה על חוט כמו אריק ספולסטרה.
הרי בסופו של יום, מיאמי היא רק דגם חדשני יותר של יוטה ג'אז עם מאלון וסטוקטון, או של סקרמנטו קינגס מתחילת העשור הקודם עם מייק ביבי וכריס וובר. היא עוד באמפר בדרך להשלים טריפל רביעי בקריירה של אליפויות.
ג'קסון כך נראה, ערך את ההתאמות הנכונות ביותר כדי 'לחזק' את הברגים של הלייקרס במהלך הקיץ. הבאתו של מאט בארנס מאורלנדו, היא אחת הגניבות המוצלחות של עונת הטריידים, שחקן רעב עם הגנה נהדרת. אמנם בחור פרובלמטי, אבל לכו תסבירו למאסטר זן מה זה לטפל בשחקנים כאלה, אחרי שעבר מישהו כמו דניס רודמן.
רגע קטן, היסטוריה גדולה
פיל ג'קסון כבר הבטיח מזמן את מקומו בדפי ההיסטוריה. אבל סיפור אחד קטן, לא בדיוק מפורסם ברזומה שלו, יכול היה לשנות את התמונה כולה.
במשחק מספר שלוש של חצי הגמר האיזורי של 1994, בין שיקגו, נטולת ג'ורדן הפורש, מול הניקס, סירב סקוטי פיפן, מי שאמור היה לקחת את המושכות בלכתו של הוא אווירותו, לעלות למגרש במצב של שוויון 1.8 שניות לסיום, רק בגלל שג'קסון שרטט את המהלך עבור שחקן אחר.
פיפן נותר על הספסל וראה מהצד איך טוני קוקוץ' מנצח את המשחק עם הבאזר. היה זה הניצחון הכי עצוב של הבולס. השחקנים ראו את פיפן כבוגד ואת ג'קסון כאיש חלש. במקום בו מאמנים אחרים היו יוצאים מכלל שליטה, השתמש המאסטר-זן בכל החוכמה שצבר, נכנס לחדר ההלבשה ואמר בקול הבס הרגוע שלו לפני שיצא והותיר את שחקניו לבדם: "מה שקרה לקבוצה פגע בנו, עכשיו יש לכם שתי דקות כדי לדבר על הדברים ביניכם".
זו הייתה בדיוק הפעולה הנכונה ששמרה את השחקנים מאוחדים וחיזקה את מעמדו של ג'קסון. אם לא אותו רגע, יכול מאוד להיות שכל מה שבא אחריו - ג'ורדן חוזר, 72 נצחונות, שלוש אליפויות, סל האליפות מול יוטה - כל זה, פשוט לא היה קיים. עכשיו לך תגיד שהוא לא המאמן הכי גדול בהיסטוריה.
לפנייה לכתב/ת 
