הפסד טכני

בכל הקשור למוצרים חדשים, עולם הגאדג'טים הוא אחד מהדינמיים ביותר: הטכנולוגיה מתפתחת בקצב מסחרר, הפיתוח כרוך בהשקעה כספית אדירה, ורשימת הדרישות של הצרכנים המפונקים רק הולכת ומתארכת. אין פלא שלא מעט רעיונות שנחשבים למהפכניים על הנייר הופכים לכישלונות מהדהדים זמן קצר אחרי שעלו על המדפים, ודי מהר נזנחים כגימיקים אזוטריים. הנה חמישה כוכבים נופלים שעשו בדיוק את המסלול המטאורי הזה - מההשקה המבטיחה ועד פח הזבל של ההיסטוריה.

1. Virtuality 1000CS. בתחילת שנות ה־90 הציף את העולם גל משחקי מציאות מדומה, Virtual Reality בלעז. את הטרנד הובילו מכונות המשחק Virtuality 1000CS, שהבטיחו למשתמשים עולם מקביל ממוחשב שבו רובוטים מנהלים מלחמות, ואבירים מימי הביניים יוצאים למסעות.

התחזיות הגלובליות טענו שהמציאות המדומה תשנה את חיינו ואת האינטראקציה בין אדם למכונה, רק שבאופן אירוני למדי, הטכנולוגיה הזאת נכשלה במבחן המציאות. זה קרה בעיקר בגלל הסרבול וחוסר הנוחות בשימוש: השליטה של המשתמש במשחק התנהלה באמצעות קסדה ומשקפיים כבדים, שהתחברו למחשב בעשרות כבלים לא אסתטיים. הטרנד כולו גווע אחרי שהתברר כי בריחה למציאות דיגיטלית באיכות גרועה לא שווה את כאב הראש והסחרחורות שאחריה. מצד שני, לפחות יצא מזה סרט נוראי.

"אני יודע, שקוף שאני חנון עצום" 

2. Nokia N-gage. ב־2003 נעשה הניסיון הראשון לאחד טלפון סלולרי עם קונסולת משחקים ניידת. בתיאוריה זה נראה כמו מכשיר מנצח, רק שבפרקטיקה זה היה הכי גרוע שאפשר: הטלפון לא עבד כמו שצריך, וגם המשחקים עצמם היו איומים, עם גרפיקה שהיתה רק קצת יותר טובה מזאת של "סנייק". לא שהעובדות הפריעו למישהו, כן? למרות המכירות הזעומות המשיכה נוקיה להשקיע במותג, השיקה עוד מכשירים בסדרה, ואפילו הקימה חנות מקוונת למכירת אפליקציות ייעודיות. רק

ב־2009 הבינו הפינים שבאמת חבל על הכסף, וסגרו סופית את הבסטה.

3. Sony MZ. ב־1992 המציאה סוני את פורמט המיני־דיסק כמתחרה דיגיטלי קטן לקלטות האודיו האנלוגיות, והשיקה גם את סדרת הנגנים הייעודיים MZ. מלבד גודלו, היתרון המשמעותי ביותר של המיני־דיסק היה יכולת ההקלטה באיכות סאונד גבוהה יותר משל הקלטות המזדקנות. רק שהאיטיות הבלתי נסבלת בהעברת קובצי המוזיקה הפכה לחיסרון הגדול שלו, ובסופו של דבר הביאה להכחדתו - בהתחלה בכל העולם ובהמשך גם בארצנו. מכל מקום, בתחילת שנות ה־2000 יצאו לשוק האייפודים ונגני ה־MP3, וגאלו סופית את הדיסק הזעיר מייסוריו.

4. Segway. "בעתיד הקרוב אנשים לא ילכו יותר ברגל", בישרו מפתחי הסגוויי כשהציגו לראשונה את הדגם הראשון של הדו־גלגלי הממונע הזה. השנה היתה 2001, ולרגע אחד האמינו גם הצרכנים שאוטוטו כף רגלם לא תיגע עוד במדרכה. מיד אחר כך הם ראו את תג המחיר — משהו כמו 5,000 דולר לדגם הבסיסי — ומהר מאוד הפך המוצר המגניב הזה לצעצוע לעשירים בלבד.

בשנים האחרונות תורמת הטכנולוגיה ששימשה להמצאת הסגוויי לפיתוחים רבים בעולם הרובוטיקה, וטוב שכך. אבל מאותן הצהרות דרמטיות על גלגלים ורגליים נשאר היום גאדג'ט גדול ומיותם, שהוא לא יותר מגימיק לטיולים מאורגנים בנמל תל אביב או בעיר העתיקה בירושלים. ובואו נהיה כנים, גם שם הוא גורם לך להיראות כמו זין.

5. Motorola Rockr E1. הסיפור של ה־Rockr E1 התחיל ב־2005: בעקבות ההצלחה של מכשירי האייפוד מהדור הראשון, החליטו מוטורולה ואפל לשתף פעולה ולייצר טלפון סלולרי שיכלול נגן מוזיקה וממשק ל־iTunes. החליטו ועשו, אבל מפה לשם התברר שהמכשיר הגאוני הזה יכול להכיל רק 100 שירים, ושאיכות הרמקול שלו איומה. החומרה שלו היתה כל כך חלשה, שביצוע שתי פעולות במקביל הוביל לניתוקים, לתקיעת המכשיר ולשאר תופעות איומות.

מה שכן, לפעמים יוצא משהו טוב מכישלון ענק: בגלל שה־Rockr E1 היה כל כך גרוע אבל הצורך בקיומו נותר, החבר'ה של ג'ובס היו פשוט חייבים להמציא את האייפון.

שיט, כבר רבע לדיזנגוף

ה־Traffic Watch הוא שילוב בין מפת דרכים מיותרת לשעון יד מעצבן. אז מה, לארוז לכם?

לפני כמה עשורים, כשגיקים חיפשו שעון יד הם היו קונים שעון־מחשבון דיגיטלי של קסיו. היום הם רוכשים שעון של TokyoFlash, חברה יפנית שעושה שעונים כל כך משונים, שרק בשביל להבין מה השעה צריך לבהות בהם שעה לפחות. דגם טרי ואיך־לא־חשבו־על־זה־קודם במיוחד הוא ה־Traffic Watch, שכדי לפענח את השעה שהוא מחווה צריך לקרוא קודם מפת דרכים סבוכה.

זה עובד ככה: את ספרת השעות מייצגים רחובות עיר הצבועים בכחול, את ספרת הדקות (בחלוקה ליחידות של חמש) מייצג קו הרכבת התחתית הכתום, ואת הדקות (ביחידות של 1־4) מייצג הקו הירוק. אחרי שזיהיתם כל פרמטר בנפרד, יישאר לכם רק ללחוץ על הכפתור שבצד השעון; או אז ידריך אתכם אור מהבהב עד לפיתרון החידה. תנו לי לנחש, אתם חייבים כזה.

• Traffic Watch. מחיר: 169 דולר, להשיג באתר הזה