מה יגיד חכם זן על אופנוע שלא צריך לתחזק?

"אם אינך מחובבי הצעקות, אינך קושר שיחות ממושכות בעת נסיעה על אופנוע. במקום זאת מקדיש אתה את הזמן לקליטת דברים ולהרהור עליהם. אתה מהרהר על מראות וקולות, על גון מזג האוויר ועל דברים העולים בזיכרון, על כלי הרכב שלך ועל הנוף הכפרי שאתה נמצא בו; אתה חושב על דברים ממושכות, מתוך פנאי רב, בלי להיחפז ובלי להרגיש שאתה מאבד מזמנך".

השורות האלה לקוחות מהספר "זן ואמנות אחזקת האופנוע". רוברט מ' פירסיג חשב אותן לפני 36 שנה, בזמן שרכב על הונדה CB77 משנות ה־60 בכבישיה האחוריים של אמריקה. אני נזכרתי בהן בזמן שרכבתי על אופנוע הונדה אחר, גדול וחזק יותר, פרי פיתוח אחרון של הקונצרן הענק. בין שני האופנועים האלה יש יותר הבדל מאשר דמיון, אבל המחשבות סביבם לא השתנו כל כך הרבה. למעשה הן נותרו כמעט זהות, כיוון שההתפתחות הטכנולוגית מהירה פי כמה מונים מהאבולוציה של נפש האדם. בזמן שלקח להונדה של פירסיג להפוך מ־CB עם 28 כוחות סוס ל־VFR1200F עם 173, אנחנו נשארנו די אותו דבר. אולי אפילו קצרי זמן ומבולבלים יותר, בגלל המהירות.

פירסיג זיהה מזמן את הנהר הזה שסוחף אותנו. הוא טען שמהירות הזרימה המטורפת שלו הפכה אותו לרחב ולרדוד, ואין לו עוד ערוץ להתכוון בו. בזמן מחשבות הרכיבה האלה הוא קונן על איך שה"שטוּקווה" - יריד חינוך והעשרה מתחילת המאה ה־20 בארצות הברית - פינה את מקומו לפרצי המידע הקצרים והתפלים של הטלוויזיה והרדיו. עכשיו אפשר לערום על אלה גם את האינטרנט ואת תוכניות הריאליטי של זמננו, ומתקבל שיטפון בוץ גועש מאופק עד אופק. למעשה, אחת הדרכים היחידות להתנתק מכל זה ולחשוב רגע בשקט היא תוך כדי רכיבה על אופנוע, בלי להיחפז ובלי להרגיש שאתה מאבד מזמנך.

"תיזהרו, יש פה אחד שמזיין את השכל על 'זן ואמנות אחזקת האופנוע'"

הפיצול והאישיות

הונדה עצמה לקחה את הזמן שלה עם האופנוע הזה. כבר חמש שנים רצות שמועות על ה־VFR החדש, וזה קורה כי מדובר באופנוע עם מסורת: ה־VFR הוא דגם מיתולוגי שהחל את דרכו בשנות ה־80 בנפח 750 סמ"ק, ועם השנים צמח ל־800 סמ"ק. בשנים האלה הוא התפתח והשתכלל, הגדיר את קונספט ה"ספורט־תיור" והתהדר תמיד בשריקה האופיינית של מנוע V4. מסוג האופנועים שיש להם קהל מעריצים קבוע שמחליף אותם רק בדגם החדש יותר.

גירסת ה־1200 החדשה היא יותר בבחינת אח גדול מאשר דגם מחליף. ה־800 ממשיך להיות מיוצר במקביל, ולא צריך יותר משתי שניות ליד שני האופנועים האלה כדי להבין למה: ה־1200 הוא חיה אחרת לגמרי. קפיצה אבולוציונית. אם הייתם מושיבים עליו עכשיו את פירסיג, הוא היה מקבל שבץ. זאת בהמה גדולה, לבנה, עטופה יריעות של פלסטיקה גלית וחלקה. חללית על גלגלים. אי אפשר להוריד כאן את הכפפה עם השיניים תוך כדי רכיבה ולהניח יד חשופה על המנוע כדי לבדוק את הטמפרטורה שלו. אין באופנוע הזה שום פריט מכני חשוף. הכל ארוז. מוחבא. 

ה־CB77 של פירסיג היה חשוף כולו. אופנוע קטן וערום, מנוע טווין רוחבי מקורר אוויר, 305 סמ"ק. הוא היווה חלק מגל יפני חדשני ששטף את עולם האופנועים בשנות ה־60 - גל שהונדה היתה היצרנית העיקרית שגלשה עליו. המנועים היו אז חזקים יחסית לנפח, וההתנהגות של הכלים היתה קפיצת מדרגה לעומת מרכבות הברזל של התקופה, אבל הגדוּלה האמיתית שלהם היתה באמינות - ובניקיון. "אתה פוגש את האנשים הנחמדים ביותר על הונדה", אמרה כרזת הפרסומת באותם ימים, והיא כיוונה בדיוק אל לב העניין: אתה לא חייב להיות חבר כנופיה עם ידיים נוטפות שמן ומרוחות בגריז כדי לרכב על אופנוע.

בשיאה של התקופה הזאת, ביולי 1968, יצא פירסיג למסע על ההונדה CB77 נייטהוק שלו. יחד איתו היו בנו, כריס, ועוד זוג חברים שרכבו על BMW R60. הם יצאו ממינסוטה מערבה ורכבו יותר מ־9,000 קילומטר, דרך 12 מדינות, עד לוס אנג'לס שבקצה מערב. פירסיג חשב הרבה במהלך המסע הארוך הזה, ובין היתר הסיק שאופן הטיפול של אופנוענים באופנועים שלהם חושף שני סוגים של אנשים, או לפחות שתי גישות: הקלאסית והרומנטית. בין שאר תכונותיהם, הטיפוס הקלאסי הוא טכנוקרט ואילו הטיפוס הרומנטי הוא טכנופוב. הרומנטי שולח לטיפול במוסך; הקלאסי עושה הכל לבד בבית. הרומנטי רואה את הקלאסי כמשעמם, מגושם, מכוער ומעיק; הקלאסי רואה את הרומנטי כחסר היגיון ולא יציב, טפיל חסר אונים.

לאורך רוב המסע מתאר פירסיג את השלכות הפיצול הזה על כל רמה של החיים המודרניים. לדידו, קלאסיוּת ורומנטיוּת הן תכונות אופי מנוגדות, פרספקטיבות הפוכות להסתכלות על החיים. ומכיוון שכל צד חושש מזה שכנגד - או סובל ממנו, או סולד ממנו - כל גישה מפסידה את סגולות המקבילה שלה. סיפור המסע של "זן ואמנות אחזקת האופנוע" הוא למעשה שחזור מבוסס־מציאות של חיים שלמים שחתרו למצוא דרך הסתכלות חדשה, מאוחדת. הבנה משותפת שיכולה להכיל את שתי הגישות, הקלאסית והרומנטית, ולאפשר לאדם לבחור את הדרך שבה יתפתח.

כן כן, פירסיג בהחלט חפר. אבל לחפירות שלו היתה מטרה מאוד מסוימת: להעמיק מחדש את הערוצים של נהר המחשבה. הוא ניסה להציל את העולם. אבל אז הוא נכנס ללופ מחשבתי עד שאיבד קשר עם המציאות והשתגע.

הרוכב והמורכב

לפי החתך של פירסיג, אני טיפוס רומנטי. אין לי מושג במכונאות, אפילו הבסיסית ביותר, ועיקר השקפתי אומר "עזוב אותי באמאש'ך, תביא לתת בגז". מכיוון שכך, אל ה־VFR החדש ניגשתי בלי לדעת עליו הרבה. הכרתי את הדגם הקודם וידעתי שרבים מחכים כבר זמן רב למהדורה החדשה, ידעתי ששוכן בו מנוע ה־V4 המסורתי ושיש לו מצערת אלקטרונית, ושאת השרשרת וגלגלי השיניים מחליף גל הינע שמושחל בתוך זרוע אלומיניום חד־צידית מפוסלת - אבל זהו. זה הכי קלאסי שיש לי. וחוץ מזה, לטעמי הטכנופובי הוא נראה פיצוץ. משהו חדש. אחר. אמיץ ושובר מוסכמות.

הרכיבה עליו מתחילה בלי אירועים מיוחדים. הכל חלק ונעים וצפוי. אין בעיטות, אין הפתעות, אין פראות. אבל עם הזמן, כמו שאומרים האמריקאים, הוא גדל עליך. ה־V4 שלו מגרגר באס אבהי ונטול מאמץ, מגלגל דחיפה ארוכה ועבה מתחתית הסל"ד ועד הקו האדום בתחושת בריאות ממכרת. הבלמים דוחסים את הפרונט בנשיכה בשרנית וארוכת מהלך. הוויברציות נעימות. הכידון טיפה רחוק, אבל זה עובד טוב במהירויות של כביש פתוח. והמושב אחלה, גם אחרי 400 קילומטר רצוף. בהתחלה התאכזבתי מכך שהריפוד לא עמוק ונדיב יותר, אבל די מהר גיליתי שאין בזה צורך. וישנן דופנות המכל, היכן שהירכיים והברכיים נוגעות בגוף האופנוע; יש שם חלקות וקימורים שכל תיאור נאמן שלהם יתדרדר למקומות ארוטיים. אגיד רק שזה אופנוע גדול, נדיב ומכניס אורחים, ושהוא עף דרך המרחב כמו שרק כלי בקנה מידה כזה יכול. אופנוע - אין דרך אחרת להגיד את זה - קלאסי.

הגישה הקלאסית היא אנליטית. מתודית. יש בה היגיון ותרשימי זרימה וחוקים והוראות בדרך לתוצאה. אם יש לך אישיות כזאת, אין שום בעיה לטפל לבד באופנוע. לכן מכונאים הם טיפוסים קלאסיים. ופירסיג הוא הטיפוס הקלאסי בחזקת מיליון. כמעט כפייתי. מסתובב עם כל כלי העבודה וחלקי החילוף שצריך, מטפל באופנוע על בסיס יומי, דואג אפילו להחליף את מחטי הדלק בקרבורטורים ברגע שהכביש מטפס מעל לקו 800 המטרים מעל פני הים והאוויר הופך לדליל יותר. אבל ב־VFR החדש, רוברט מ' פירסיג לא היה מצליח לטפל גם אם היה עושה סלטות באוויר. כלומר, אני בטוח שהיו לו את כל הכישורים האינטלקטואליים והטכניים לעשות זאת, אבל לא את הכלים. אם פירסיג היה יוצא למסע שלו עם VFR בן זמננו, הוא היה צריך לסחוב איתו סט של כלים ייעודיים ולפטופ עם חיבור למחשב הניהול של האופנוע, שספק אם הונדה העולמית היתה משחררת לכל אחד את תוכנת הדיאגנוסטיקה שלו.

העולם השתנה. מבחינת משתמש הקצה, קרי האופנוען המצוי, ההונדה החדש הזה הוא מוצר קוד סגור. גם אם אתה אוהב להתעסק במכונה, היא לא נגישה. ובזמן האחרון זה נכון לגבי יותר ויותר מכונות.

אם יש לך נפש קלאסית, נדמה שהעולם הולך ונסגר בפניך. אתה לא יכול לגעת באופנוע כי הוא מוזרק, אתה לא יכול לטפל באוטו כי תוסר האחריות. אפילו שקע בבית אי אפשר להתקין בלי אישור ממהנדס חשמל. נראה כאילו כל הממסד אומר "שב חביבי, תזמין טכנאי". תהיה רומנטי.

התומך והטכני

למעט ערכה לתיקון פנצ'רים שמחזיקים המהדרין ההיסטריים, אופנוע כמו ה־VFR לא זקוק לשום כלי שיעזור לו להמשיך להתקדם במהלך טיול ארוך. מערכת ההזרקה יודעת לכוון את המנוע בזמן אמת ביחס לטמפרטורה ולצפיפות האוויר, והמנופים שלו הידראוליים ואטומים ולא זקוקים לשימון כבלים. אפילו את השרשרת לא צריך למתוח, כי היא איננה. ואין בזה שום דבר יוצא דופן: מחוץ למעבדות ולמפעלים ולמוסכים, לגישה הקלאסית כבר כמעט אין מקום לבוא לידי ביטוי. עם השנים והקדמה הטכנולוגית, המכונות שלנו פיתחו לכדי אמנות את הממשק עם האדם ההדיוט. המכוניות והאופנועים שלנו כבר לא מאיימים בשום צורה, כי הם מבוססים על מכניקה קלאסית מוסתרת ואיכותית שכמעט אין צורך לטפל בה. ואם יש, אז שירותי התחזוקה והתיקון כל כך זמינים שאין שום צורך לשנות את אורחות חייך ולהתמקצע בעצמך.

"אני מוכרח למהר, ההרצאה של מיכאל הר־סגור נגמרת עוד 11 שעות"

המציאות הזאת נראית כמו פיתרון לפילוג על פי פירסיג, אבל זה פיתרון שלא פותר כלום. החלוקה בעינה עומדת; היא רק עברה אבולוציה לשדות אחרים, מודרניים יותר. החיים היום לא קלים יותר לטיפוסים הרומנטיים רק בגלל שב־VFR החדש לא צריך לשמן שרשרת וכבל קלאץ'. לטיפוס הקלאסי לא נגמרו הבעיות לפתור. הוא פשוט התפתח לכדי משהו אחר, עם מומחיות אחרת. כזאת שדורשת את אותו מוח אנליטי, אבל בפורמט דיגיטלי. אפס ואחת. והעולם הדיגיטלי כל כך לא מסביר פנים להדיוט הרומנטי, שהאופנוע המגושם ונוטף השמן מתחילת המאה ה־20 פראייר לידו.

הטכנולוגיה העכשווית כל כך מסועפת ולא אינטואיטיבית, שהתפתח מקצוע חדש: ניהול חיים טכנולוגיים. יש לי חבר שעוסק בזה. טיפוס קלאסי כמו פירסיג. אם אתה רומנטיקן חסר תקנה, הוא מגיע אליך הביתה ומארגן לך את העניינים. מחבר את מערכת הקולנוע הביתי, מסנכרן את השלטים, קובע את הרזולוציה בטלוויזיה, מנקה ומארגן את המחשב, מלמד אותך להשתמש ביומן של הפלאפון, מכוון את השעון בתנור, מחבר את ה־Xbox לרשת דרך הראוטר ומנטרל את צפצוף הכפתורים המעצבן של התמי 4. כל הדברים הקטנים והפשוטים שאם להסתמך על פירסיג, חצי מהאוכלוסייה לא יודעת לבצע. או יותר מזה, מפחדת לבצע. והתהום עדיין פעורה.

האיכות והבקרה

בין שדה בוקר לירוחם מקשרים בערך 16 קילומטר של כביש שהוא לא בדיוק אזור המחיה הטבעי של ה־VFR1200. הוא צר, שדה הראייה שלו מוגבל מדי פעם, הוא באמפי במקומות מסוימים, והעיקר המוזר: יש בו שינויי גובה חדים ותכופים תוך כדי שינויי כיוון. להוציא כאן זרימה איכותית מכל אופנוע שהוא זה דבר שדורש ריכוז, ועם אופנוע בעל מאפיינים וממדים כמו של ה־VFR מדובר במשימה של ממש. ההיגוי

 קצת כבד בהפיכות כיוון בגלל האורך שלו, וגם בגלל 236 הקילוגרם שלו. הוא גדול ומסיבי, השלדה נועדה לעומסים גבוהים, והמתלים מסוגלים לספוג בשריריות דחוסה כמעט הכל - אבל רק אחרי כיוון מתאים. בכביש כזה, אחרי כיוון כזה ועם ההתאמות הדרושות מצד הרוכב, המנוע יכול להישאר לנגן בשליש התחתון של הסל"ד. ואז יש בגרגור שלו שם משהו מרגיע.

תוך כדי השחלה סובלנית של ההונדה הזה דרך הפניות העוקבות, ועבודת גוף עדינה כדי לייצב אותו על הממד השלישי של שינויי הגובה, חשבתי על זה שפירסיג לא השחיל מילה אחת בעניין הרכיבה. כלומר, יש שם תיאורים של הנשקף מעל סיפון האופנוע ושל התחושות בחום או בגשם, אבל אין התעסקות עם הנחייה של המכונה דרך התוואי. ואני מניח שזה כי בזמן התנועה על האופנוע, פירסיג היה עסוק בדברים אחרים. במחשבות ובשחזורים.

סיפור חיים מטורף יש לבנאדם הזה. בגיל תשע נמדד אצלו איי.קיו 170; כנער צעיר הוא למד באקדמיה, ואז הפסיק מרוב שעמום והתגייס כדי לשרת בקוריאה, שם נחשף לתורות המזרח. את השלמת ההשכלה בנושא הזה הוא עשה כשחזר לארצות הברית, שם למד פילוסופיה ולימד רטוריקה. ברקע של הכל הוא עלה על הדואליות של הקלאסי/רומנטי, סובייקט/אובייקט, אמנות/מדע, והתחיל להתפלפל בראשו עם הרעיון של השקפה שתאחד את הגישות. בדרך הוא נלחם בממסד האקדמי שהעסיק אותו, הדף טיעוני נגד, התווכח עם הפילוסופיה הקלאסית ואפילו רב עם עצמו בעניין הרעיון המהפכני שלו. הסוד המאחד, הוא חשב, נמצא באיכות. הסיבה נעוצה בעובדה שאולי אף אחד לא מצליח להגדיר אותה, אבל שני הצדדים מזהים איכות כשהם רואים אותה. וכולם מזהים גם את היעדרה.

ב־VFR החדש יש מעט מקומות נטולי איכות, אבל הם מורגשים, שלא לומר קצת מבאסים. למשל סילוני האוויר הלוהט שזורמים במהלך הנסיעה אל כפות הרגליים; יחידת הכוח הבהמית של ה־VFR חנוטה בתוך תא סגור, והחום שמייצרות ארבע בוכנות ב־2,000 עד 10,000 סל"ד מתועל אחורה ולמטה אל שני פתחים שגורמים לך להרגיש כאילו הרגליות שלך מורכבות על שפת אגזוז של אוטובוס. וגם הצליל של האגזוז מעפן; כל מנוע V4 מייצר סוג מאוד מסוים של תענוג לאוזן, אבל זה של ה־VFR החדש קצת מפליץ. וישנו מיגון הרוח, שיותר מסדר את זרימת האוויר מאשר מסית אותה. בהונדה כנראה זיהו את הבעיה, אז יש תוספת גובה/ רוחב למשקף הזה, והיא עולה כסף. גם לשים ג'ק אמצע עולה כסף. וסט המזוודות הייעודי עולה 15 אלף שקל. ואלה אקסטרות על אופנוע שגם ככה מתומחר בפאקינג 150 אלף שקלים.

הסוף והמחשבה

פירסיג אומר ש"'איכות' היא תכונה במחשבה ובהבעה שטבוע עליה חותם של תהליך בלתי מחשבתי; ומאחר שהגדרות הן תוצאה של חשיבה נוקשה ופורמאלית, הרי אין ה'איכות' ניתנת להגדרה". לטענתו נמצאת האיכות בדבר - כל דבר - הרבה לפני שמתבצע התהליך המחשבתי, הכמעט מיידי, שקובע אם ההתייחסות שלך תהיה קלאסית או רומנטית. אם ננסה כדרכו של פירסיג להסביר את העניין דרך

 האופנוע, אז הגוף של ה־VFR יהיה סך כל ההתנסויות עד עתה בתוספת כל המחשבות על העבר והעתיד, בין אם הן קלאסיות או רומנטיות. בקצה הפנס הקדמי שלו, על בועת הזכוכית שמובילה את האופנוע, מתרחש רגע הממשות: רגע הקליטה הראשוני, ההווה. והאיכות? האיכות היא הכביש שמוביל את האופנוע לאן שהוא לא נוסע.

ה־VFR1200F הוא אופנוע בוגר שנוסע טוב, מתון, שקול ואיכותי. איכותי בטירוף. יש בו גימור ודיוק הרכבה ברמה הגבוהה ביותר שנתקלתי בה על שני גלגלים. בדרך כלל אני מסוג הרוכבים/ אנשים שלא מעניינים אותם דברים כאלה; זאת, אגב, גם הסיבה לכך שברוב מוחלט של המקרים אני לא שם לב אם זה טוב או אקסטרה טוב. אבל אי אפשר להתעלם מהאופן המוקפד והמופלא שבו בנוי האופנוע הזה - והאיכויות האלה מובילות לאיכות אחרת, נעלה יותר, שנמצאת בו מעל הכל. כי האופנוע הזה לא רק נראה ככה ובנוי ומגומר פיקס, אלא גם מרגיש ככה. הכל הדוק, מדויק, חלק, שקט. איזה יופי של תנועה. איזה תענוג של אופנוע.

רגעי איכות מענגים הם שמשכו את פירסיג פנימה, יותר ויותר עמוק, עד שהוא חש קרוב לפיצוח. העבודה היתה בעיקרה בתוך הראש, כי האיכות חמקמקה; צריך להתמקם על קצה בועת הזכוכית של הפנס הקדמי כדי לפגוש בה, רק בה, לפני שהיא מתפצלת להשקפות ולגישות. אם נצליח כולנו להתחבר לרגע הזה, הוא ידע, פשוט נעוף קדימה. והמסעות האלה אל הנקודה הזאת בראש הלכו והתארכו, הלכו והסתעפו. בסוף הוא היה יוצא אל היערות כדי לחשוב בשקט, כדי להצליח לשאת את שק התיאוריה המסועפת שלו בעודו מתאזן על חוט מחשבה דקיק. לאט לאט הוא התנתק מהסובבים אותו ואחר כך גם מהמציאות, עד שמפולת אלוהית של שאלות והבנות הביאה אותו לשיגעון מוחלט.

פירסיג שהשתגע - "פיידרוס" בספר - הושמד בצו בית משפט. הוא עבר "טיפול מחיקה בהלם חשמלי". בעברית זה אומר שהכניסו בו פצצות של 800 אמפר למוח. את "זן ואמנות אחזקת האופנוע" כתב פירסיג החדש בניסיון להיזכר בפרטי העבר, לשחזר מעט את התיאוריה ולקבור סופית את פיידרוס. בראייה לאחור, גם מסע האופנוע הזה שלו היה מרדף עד סף שיגעון אחר האיכות.

"הרהור מחשבתי", כתב האיש הסבוך הזה, "הוא מעניין במידה כה רבה יותר מהטלוויזיה, עד כי בושה שאנשים רבים יותר אינם מעבירים לגל זה". 36 שנה, ורק ה־VFR השתנה.