אותיות פורחות באוויר

אהרן מגד, חתן פרס ישראל, הוא אחד הסופרים הפוריים בספרות הישראלית ומעמודי התווך שלה. לרבים הוא מוכר מספרו "חדווה ואני" שהפך לסדרת טלוויזיה מצליחה, וממחזהו שהוסרט, "איי לייק מייק". יותר משלושים ספרים ומחזות הוציא תחת ידו, ועכשיו, בגיל תשעים יוצא לאור ספרו החדש, "עשרת הימים הנוראים".

המוטיבציה של מגד לכתוב היא מוטיבציה חברתית, המבקרת את הקורה בארץ ומאבחנת את התמורות המהירות העוברות על החברה הישראלית. העובדה שהוא מוציא לאור ב-2010 רומן המתרחש ב-1973 היא ניסיון אמיץ לחזור אל ראשית התהוותה של החברה הישראלית כפי שאנחנו מכירים אותה כיום, כאשר הכיבוש הוא המאורע המכונן שפשה כבר בכול אבריה, ולבחון לאורה את החברה של ימינו.

מנצח על תזמורת גדולה

החרדה מפני הריק באה לידי ביטוי גם במגוון הדמויות שמאכלסות בצפיפות את דפי הספר. למרות 164 עמודיו, עולה ממנו תחושה של רומן רחב יריעה. באמצעות הדמויות שהרכבי פוגש במסעו, מעברו ומן ההווה, נפרשת לפנינו תמונה פנורמית של החברה הישראלית המבולבלת והתוהה. כמוהה ממש, נוכחת ברקע ירושלים השלמה והמפוצלת, החנוקה והמקסימה, שבה עירוב משוגע של ניגודים יוצר מציאות על סף טירוף.

וכמו מנצח על תזמורת גדולה שולט המחבר במשלבים השונים בטבעיות, אם כי לעתים זו נשמעת כקוקופניה רוקנ'רולית. בעטיפת הספר, דמות בקצה הר ופניה אל מול אור נגוהות של קרני שקיעה מיתית. צורתה ספק ישו בתנוחת הצליבה, ספק מתבודד המקבל את הבריאה בזרועות פתוחות.

דמות זו, שכמו ישו, מכילה בתוכה הן את הקורבן והן את הנגאל, נוכחת ב"עשרת הימים הנוראים" כסוג של הארה, שאליה מגיע גיבור הרומן במסעו, רגע לפני הסוף המפתיע: "ולפתע בעומדי על הפסגה ואורות העיר, על אלפי פנסיה ומנורות בתיה נצנצו במרחב שלמטה ממני, דומה היה לי המוות לא כסוף החיים, אלא מרחב אינסופי שאפשר לפרוש בו", ובהמשך, "ואין בו מותר ואסור, ואין בו צער ואכזבה וחרטה, ורגשות אשם".

טעם של כיבוש

הספר עוקב אחרי דמותו של יודא הרכבי, היסטוריון וחוקר צעיר לתחום האזוטרי של עמי המזרח הקדום, שמגלה בוקר אחד כי האותיות הכנעניות שתרגל פרחו להן מן הדף שהונח על שולחן כתיבתו. מעורער על ידי מאורע לא-רציונלי זה, הוא חש בדחיפות לעלות לירושלים בערב ראש השנה ולחפש אחריהן.

גם הקורא רודף עמו אחר האותיות בקוראו את הרומן המחולק לכ"ב פרקים, כמספר האותיות העבריות (וגם הכנעניות), ונמשך אחר העלילה המרתקת, בשפה שכולה תענוג עברי, מליצית ועשירה ועם זאת מינימליסטית וחסכונית.

דור תש"ח בשנות האלפיים (עטיפת הספר)

מונע על ידי הרצון לחפש פשר למה שארע, מוצא עצמו הגיבור בחיפוש אחר פשר חייו. נדמה כי האותיות פרחו ולו רק כדי להוציא את ראשו המאובק הטמון בחקר העבר הקדום, ולשלחו למסע מישיר מבט אל המציאות הישראלית-הלאומית החדשה, הנרקמת ערב מלחמת יום הכיפורים, ואל ענייניו הפנימיים הלא-פתורים.

לראשונה הוא מתמודד עם הריק הבלתי נסבל שהותירה אחריה אשתו אסנת בעזיבתה הפתאומית, ממש כשם היעלמותן המסתורית של האותיות, וכן עם יחסיו המפוספסים ומלאי רגשות האשם עם אביו, שלעומתו הוא חש כי לא עשה ממש בחייו, או כלשון תפילת "אבינו מלכנו" המוזכרת לאורך כל מסעו בן עשרת הימים, "אין בו מעשים".

השאלה החוזרת ומטרידה את מנוחת גיבור הרומן היא מה יותיר אחריו. מה יוותר מכל עמלו ואיזה ערך יוסיף לבאים אחריו: "חשבתי מה העבודה הזאת לי לחקור את תרבויות הכנענים", או ככתוב בפסקה זו: 

"שלא הותירו כל רושם על תולדות ההתפתחות האנושית. ומעבר לכך, מה אותיר אני לאחר מותי, לבד מכמה מאמרים יבשושיים, על אודות אותן תרבויות חדלות ערך? האם יש השארות-נפש? ואם אין – לאן נעלמת הנפש לאחר מות הגוף?"

שאלות אלו אפשר ששואל המספר את עצמו, שהרי במידה מסוימת האותיות הפורחות מבטאות את פחדו העמוק של הסופר מפני הדף הריק, הן מבחינת אובדן היכולת היצירתית והן מבחינת שאלת ערך היצירה שיותיר אחריו.

כסופר הנמנה עם "דור תש"ח", מכיר מגד יפה את מלאכת אי-ההפרדה בין הממד הלאומי לאישי, לפיכך נשאלת גם השאלה הלא-פחות חשובה: מה אנחנו כישראלים נותיר אחרינו, האם נותיר את טעם הכיבוש והגזילה או שמא את נס תחייתו של עם?

"עשרת הימים הנוראים", אהרון מגד. הוצאת חרגול