מתכסה בשתיקה

לאחר מות שרה עסוק אברהם בשידוכי בנו. פרשה שלמה עסוקה בזיהוי האשה שתהיה ראויה לבוא לביתו של אברהם. היא צריכה להיות קרוצה מחומרים עמידים, שיכולים להמשיך את המהפכה שחולל בארץ כנען. היא צריכה לחיות בתודעת "לך לך" - חיים של מסירות ושליחות לאותו קול אלוהי המניע את האדם בכל דרכיו.

עבדו של אברהם מצליח בשליחותו וחיש קל מוצא את האחת הראויה. זו הפועלת בשתיקה ובחריצות להשקות עובר אורח ולהרוות את גמליו – אותה ייעד האלוהים לבן אדוניו. אותה תכונה של "לך לך" מתבררת בכלה הצעירה הבוחרת לעזוב את ארצה, את מולדתה ואת בית אביה ובפיה מילה אחת: "אלך". בשלב זה מתארת הפרשה את המפגש:

"וְיִצְחָק בָּא מִבּוֹא בְּאֵר לַחַי רֹאִי וְהוּא יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב: וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים: וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת יִצְחָק וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל: וַתֹּאמֶר אֶל הָעֶבֶד מִי הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ וַיֹּאמֶר הָעֶבֶד הוּא אֲדֹנִי וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס: וַיְסַפֵּר הָעֶבֶד לְיִצְחָק אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר עָשָׂה: וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ".

דרכים שונות ומגוונות יש בקריאת פסוקי המקרא האלו. אני מבקש להתמקד בדיבור (או ליתר דיוק בהיעדרו) שבין יצחק לרבקה. אף מילה לא מתועדת בין השניים. רק כיסוי. העבד מתווך בדיבורו עם השניים. ביניהם מתעצמת שתיקה. יצחק שרוי בעולמות אחרים. הוא בא "מבוא באר לחי ראי", מאותה באר שאליה ברחה הגר. חז"ל הקשיבו לשיחתו של יצחק היוצא לשוח בשדה לפנות ערב והעמידו את שיחתו בדומה לשיח המתועד בספר תהילים (בראשית רבה):

"ויצחק בא מבוא" – בא מן המוות. ולהיכן הלך?

"באר לחי רואי" - הלך להביא את הגר, אותה שישבה על הבאר ואמרה לחי העולמים: ראה בעלבוני!

"ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב" - אין שיחה אלא תפילה, שנאמר (תהלים קב) "תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו".

העבד שבחר ברבקה ככלה ליצחק ראה אל מול עיניו את דמות אדונו אברהם. יותר משהייתה רבקה אשת יצחק היא הייתה כלתו של אבי האומה. אבל האיש המיוחד לה, בנו של אברהם, לא היה קרוץ במידתו של אביו. אברהם הוא מידת החסד ואילו יצחק ניחן במידת הגבורה. כל כולו התכנסות וצמצום. הוא חי בבדידות ובסגירות. כנגד אברהם שחי חיים חברתיים מלאים, מצא יצחק את עצמו בארץ הנגב, ובעיקר ב"באר לחי רואי". אותה באר אליה נשאבה הגר בבורחה מגבירתה, הופכת להיות מפלטו של יצחק שאחרי העקדה. רבקה שבאה מחרן, ארץ מרכזית ותרבותית במזרח הקדום, אל ארץ הנגב הצחיחה, נפגשת ליד אותה "באר לחי רואי" בדמות של יצחק שיצא לשוח בשדה בבדידותו ושיחתו עם ה'. היא מתכסה בצעיף ומתעטפת בשתיקה.

שותקת

מכאן והלאה, בכל שנות העקרות הרבות המחכות לה, היא לא אומרת מילה. גרה בנגב, עם יצחק, ללא תנודות וללא תלונות.

יצחק מוצא ברבקה את בת-דמותה של אמו שרה. היא ממלאת אותו בחיות, משיבה אותו הביתה, האהלה – שרה אמו. הנר שכבה חזר לדלוק, העיסה שצמקה חזרה לתפוח. ענן של שכינה נקשר חזרה אל האוהל. יצחק מצא כנף לחסות בה. הוא מצא אם ואולי אחות. אולם רבקה מתמידה בשתיקה. שנים רבות של עקרות ביניהם, והיא שותקת. בתחילת הפרשה הבאה, פרשת "תולדות", מתארת התורה את עקרותה ואת תפילתו הזכה של יצחק.

"ויעתר יצחק לה' נכח אשתו כי עקרה היא". המילה "ויעתר" היא לשון חזקה לתפילה. "הרבה והפציר בתפילה" אומר רש"י. המדרש ביקש לשמוע כאן גם את קולה של רבקה. על המילים "לנכח אשתו" אומר המדרש (בראשית רבה פרשה סג):

"מלמד שהיה יצחק שטוח כאן והיא שטוחה כאן, ואומר ריבונו של עולם, כל בנים שאתה נותן לי יהיו מן הצדקת הזו, אף היא אמרה כן, כל בנים שאת עתיד ליתן לי, יהיו מן הצדיק הזה".

תמונה מרגשת, חושפת תמונה אינטימית הקושרת בקשר בלעדי את רבקה ליצחק וכורכת את גורלם זה בזו. אולם דרשת חכמים זו מבטאת משאלת לב יותר מאשר כתוב במקרא. בשום מקום לא כתוב שרבקה התפללה. "ויעתר יצחק נכח אשתו" כתוב.

ושותקת

בכל סיפורי העקרות במקרא נמצאת האשה בבדידותה ועלבונה ופועלת למימוש הרחם שבה. כך בסיפורן של שרה, רחל וחנה. תמיד האיש מגיב לפעולתה של האשה, לפעמים בהבנה, לפעמים בהשתדלות ולפעמים בניכור. אברהם שומע לקולה של שרה ומביא את הגר למעמד של אדונית בבית גבירתה. יעקב עונה לרחל בחוסר הבנה מוחלט: "התחת אלהים אני" (ועל כך ננזף קשות בידי המדרש: "כך עונים למועקות?"), אלקנה מנסה לנחם את חנה במילים: "הלא אנכי טוב לך משבעה בנים". רק כאן הכל מתהפך. עשרים שנה לא שומעים הגה מרבקה. היא אינה יוזמת דבר. יצחק הוא זה שמעורר רחמי שמים, ולתפילתו נענה ה' וממלא את רחמה של רבקה בתאומים.

יצחק הוא זה המרגיש שהשנים החולפות מותירות את ברכת אביו מיותמת. "ויעתר יצחק". הקב"ה שומע לתפילתו ורבקה נפקדת. התאומים שיוולדו יהיו במלחמה מתמדת מרחם ומלידה. כל

ההיסטוריה של עם ישראל קורצה מהמלחמה האין סופית הזו שבין יעקב לעשו, בין ישראל לאדום. בשלב זה, שבו מתרוצצים הבנים בקרבה, מתפרצת רבקה בעצב אין קץ. המילים הראשונות היוצאות מפיה הן: "ותאמר, אם כן - למה זה אנכי". הרמב"ן מפרש: "הלוואי אינני, שאמות או שלא הייתי".

מה נאמר על השידוך הזה? התאמתה של רבקה לדגלו של אברהם ולחזונו הייתה מושלמת. החיים עם יצחק היו מתוחים. כל כך ברור לנו, בעיני בשר ודם שלנו, ועוד יותר בתחושות הלב שלנו, ששידוכים אמורים לחולל מפגש בין בני זוג ולא בין בית אב, אבל לקב"ה חשבונות אחרים. לכל מי ששואל על הבחירה האלוהית הזו, שמגלגלת את רבקה לחיים של שתיקות מעובות כל-כך יענה המדרש את התשובה הנצחית: "שתוק, כך עלתה במחשבה לפני".