"גיליתי שהבעל שלי בוגד בי"

"הוא לא הכחיש, הוא רצה שנלך לטיפול, הוא עזב. הוא רוצה שהילדים יכירו את 'בת זוגו'. בא לי לצאת מדעתי ולא לחזור לעולם". עדות חשופה, כואבת, קורעת לב – אבל גם מעודדת ואופטימית - על האירוע ממנו מפחדת כל אישה נשואה

הנבגדתפורסם: 23.11.10 , 00:03

ספה. על הספה אמא, אבא, ילד, ילדה. האבא מדבר, הילדה בוכה. בכי מר, עמוק, פנימי, נוגע ללב. היא קלטה. בילד זה עדיין לא נגע. האמת היא שגם באמא לא. היא עוד לא מוצאת מילים, למרות שברור לה מה צריך לומר. היא הייתה פעם הילדה שממררת בבכי כשסיפרו לה.

סרט. זה כמו סרט רע. אני מנסה לקום מהכיסא, לצאת להפסקה. אין סיכוי. זה לא קורה. אם מישהו היה מספר לי לפני שנה את הסיפור הזה, הסיפור שלי, הייתי שולחת אותו להסתכלות. גיליתי שהבעל שלי בוגד בי. כל מה שידעתי וחשבתי על הזוגיות שלנו כפי שהכרתי אותה מבוטל. אמון, חברות, אהבה - מבוטל.

הידיעה על הבגידה התבהרה לי פתאום. אף פעם לא בדקתי בכיסים שלו או בנייד או במייל. באותו יום כן. אחרי שקראתי קצת יותר ממה שהייתי צריכה והבנתי שכנראה זה מה שזה (לא, זה לא יכול להיות, זה אמיתי? אולי זו בדיחה?). באותו הרגע כל מה שרציתי זה להיות סופרמן, כשהוא מגלה שאהובתו, לואיס ליין, מתה. מרוב יגון וצער הוא יוצא להקיף את כדור הארץ וככה הוא מחזיר את הזמן ומציל אותה.

צילום: Gettyimages imagebank

לא הצלחתי לבכות, לא הצלחתי לכעוס, לא הצלחתי לזכור איך קוראים לי. כל זה לא קרה גם כשגיליתי לבעל שלי שאני יודעת והוא לא הכחיש. כן, יש לו רגשות לאישה אחרת. הוא לא רוצה לעזוב (אני, מצדי, לא מיהרתי לארוז לו תיק). הוא רוצה ללכת לטיפול זוגי ולנסות להציל אותנו. ידעתי שאני לא מוכנה לוותר עליו ועל כל מה שבנינו יחד: 15 שנים, 3 ילדים ואהבה אחת מאוד גדולה. ביקשתי וקיבלתי פרטים. קצת יותר מדי פרטים. היא צעירה ממני בהרבה. הם הכירו בעבודה. הוא גילה על עצמו דברים שהוא לא ידע. יש לו חסכים בזוגיות שלנו. הוא כבר לא מתרגש וגם אני לא, בלה בלה בלה.

לקח לי כמה שבועות להתחיל לכעוס. לבכות - כלומר לבכות ממש - לקח כמה חודשים. אבל זה כבר היה אחרי שהוא עזב. ככה זה נגמר - הוא עזב. הוא פשוט עזב!

לא אכלתי. לא ישנתי. מחשבות טסות. מחשבה חותכת מחשבה. איזה רעש. אני כנראה עומדת למות. באמת חשבתי. אני עומדת למות מרוב כאב לב או תת תזונה או חוסר שינה או התקף לב או משהו אחר.

נס רפואי. אני קמה לעבודה. טוב, לא כל הימים, אבל בדרך כלל. עם הילדים שלי אין לי את האפשרות לבחור. הם שם והם זקוקים לי.

אני מתחילה לספר לאנשים. יש לי מטרה: לייצר לעצמי כמה שיותר קבוצות תמיכה. לאמא ואבא שלי קשה, אבל הם שם. בשבילי. החברות הקרובות עושות לי רשת בטחון. קבוצת התמיכה המפתיעה ביותר היא הילדים שלי. כל מה שרציתי לעשות זה לדבר. עם כולם, בחיי, אפילו עם המוכר במכולת. כל מי שאני מדברת איתו (טוב נו, אולי חוץ מהמוכר במכולת) נותן לי משהו: משפט שהולך איתי, הרגשה שמחזקת, מספר טלפון של שיאצואיסט/פסיכולוג/קונדיטוריה מעולה.

הבעל שלי בא לאסוף את הילדים. הלב שלי דופק, נחסם לי קנה הנשימה ויש לי בחילה. ממש בחילה. לא יוצאת לי מילה מהפה. בא לי לפנצ'ר את כל ארבעת הגלגלים בג'יפ שלה, שחונה עכשיו בחניה שלי. הוא פשוט מגעיל אותי. גם הג'יפ מגעיל אותי. בא לי לצאת מדעתי ולא לחזור לעולם. בא לי, אבל אני לא יוצאת.

העצה הכי חשובה שקיבלתי: כל יום ביומו. ובאנגלית: Day by day. לא לחשוב על מחר או על עוד שבוע או על החגים או על גיל שישים. מיום ליום. זה הציל אותי. זה כל מה שיכולתי להתמודד איתו, ולפעמים הייתי צריכה לחלק את היום למנות עוד יותר קטנות. שעות ואפילו דקות.

העצה השנייה החשובה שקיבלתי: בסרטי ההדרכה במטוסים מראים תמיד איך קודם כל אמא (או אבא) חובשים את מסיכת החמצן, לפני שהם חובשים אותה לילדים. קודם כל אני. זה קשה. הילדים הם הנפגעים הכי לא אשמים בסיפור הזה. להם הכי מגיע. אבל מרגע שהתחלתי לדאוג לעצמי, הם קיבלו הרבה יותר אמא.

עצה מספר שלוש שקיבלתי: ככל שתחשבי עליו פחות (וגם עליה) תתחילי לחיות יותר את החיים שלך. מה שנקרא: קל להגיד אבל קשה לעשות. או הו כמה קשה לעשות. בראש עוברות לי רק המחשבות הבאות: מה הוא עושה עכשיו? מה הם עושים עכשיו? מתי הוא כבר יחזור? נו שיחזור כבר!

צילום: Getty images Image bank

הבעל שלי רוצה שהילדים שלו יכירו את ה"בת זוג" שלו. עוד לא עברו חודשיים! אני מודיעה לו שזה לא לטובתם.

הילדים שלי לא בבית. גם אני רוצה לא להיות פה. אני רוצה לא להיות פה בכלל. מעולם לא הרגשתי כל כך חזק את הביטוי "לטפס על הקירות". נדמה לי שאם אנסה (לטפס על הקירות) אצליח. זה לא נתפס אצלי. לפני שתי דקות הייתה לי משפחה.

אנחנו יושבים אצל "מגשרת" ומדברים על הפרטים הכי קטנים. זה הזוי. לפני שתי דקות היינו צוות ועכשיו זאת מלחמה. על זה לעולם לא אסלח לו.

עוד בנושא

האם בן הזוג שלכם בוגד בכם? כך תדעו

שלומית לסקי

הבעל או האישה חוזרים מאוחר מהרגיל, מסתודדים בטלפון, נעלמים בלי הסבר, אבל אתם מסרבים לראות את הסימנים. מדוע יש אנשים שמעדיפים להתעלם מכל ההוכחות לכך שבני זוגם בוגדים? והאם זה יכול לקרות גם לכם?

האם בן הזוג שלכם בוגד בכם? כך תדעו

ובכל זאת קורה משהו: הדימוי שלי כאמא מאוד משתפר בגלל איך שאני מתנהלת עם הילדים. לא נקמתי באבא שלהם דרכם, אני מצליחה לשמור על איזון. פתאום יש הפסקה ברעש הנורא. אני מצליחה לנשום (בכל זאת עניין די בסיסי).

יום טוב אחד התחבר עם עוד חצי יום די בסדר. נשימה. נשיפה. נשימה. נשיפה. אבל אז שבועיים אני שוב לא נושמת. מרגישה כאילו נדרסתי על ידי משאית. הפסיכולוגית שלי פוגשת אותי פעמיים בשבוע. שוב זה מרגיש אבוד. אני כלום בלעדיו. ממה להתחיל? אין לי אפילו משוט ויש לי חור בסירה.

אחרי תשעה - עשרה חודשים משהו מתחיל לזוז. מתפשט על פניי חיוך גדול, חיוך אמיתי, מבפנים. הילדים שלי ממש בסדר. הם לא התרסקו. הלימודים וחיי החברה שלהם אפילו השתפרו. אני אופטימית. נכון, זה מסובך לכולם, אבל יש לנו אינטרס משותף. אני ואבא שלהם בקשר צמוד מתייעצים ומקבלים החלטות ביחד. אני לא לבד. יש לי שותף.

אז, מה יצא לי מזה שהחלטתי לא לתרגם את הכאב שלי לנקמה? או־הו מה יצא לי מזה. הנה רשימה חלקית שמדי פעם אני יכולה לעדכן ולהוסיף בה עוד סעיפים:

קודם כל אני בנאדם אחר - יותר טוב, יותר חזק, יותר שמח.

הפכתי להורה טוב יותר (בעיקר בעיני עצמי), בזכות זה שלא ניתקתי את הקשר עם האבא של הילדים שלי.
לא איבדתי את המשפחה שלו, שהייתה גם שלי במשך כל כך הרבה שנים. שמרתי על הקשרים וכולם מרוויחים.
הילדים שלי למדו שיעור חשוב לחיים: משבר גדול, הרסני, מטלטל ככל שיהיה הוא לא בהכרח הסוף. גם אני לא ידעתי את זה עד שלא עברתי את זה.
אני לא מפחדת יותר. עכשיו, אחרי שנלחמתי בדרקונים ושדים ושיפדתי אותם אחד אחד, צרובה בי החוויה הזו, חוויית ההצלחה: הבו לי גברים בוגדניים, ג'וקים מעופפים, קריזות של בתי בת השנתיים, אני אוכלת את כולם לארוחת בוקר.

החיים שלי השתנו ואני דווקא די מחבבת את השינוי הזה. אם מישהו היה מספר לי לפני שנה את הסיפור הזה, הסיפור שלי, לא הייתי מאמינה.