למה יצחק לא הגיע ללוויה של שרה

פרשת 'וירא' מסתיימת במועקה איומה. פרשת העקידה הותירה את כל גיבורי הסיפור בודדים ואבודים (כב, יט-כד):

וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל בְּאֵר שָׁבַע וַיֵּשֶׁב אַבְרָהָם בִּבְאֵר שָׁבַע:

אברהם יורד מההר לבד, הוא לא יכול לראות עוד את פני יצחק, הוא לא יכול לראות עוד את פניה של שרה. נע ונד בעולם הוא חובר אל נעריו-משרתיו והולך לבאר שבע, הרחק מאשתו ובנו יחידו אשר אהב.

הפרשה בודדה עד מוות ועל מנת לשמור על עצמי מבדידותה אני בוחרת לחבור אל רבינו בחיי פרשן מקרא חשוב (ספרד המאה ה-13) והוא מייטיב לתאר עבורי את עולמם של פליטי העקידה:

"כי היה הכתוב ראוי שיאמר: ויבא אברהם ויצחק לספוד לשרה ולבכותה, כי בודאי ראוי היה יצחק לספוד לאמו הצדקת ולבכות עליה, שהרי החיוב בו גדול מאד יותר ממה שהוא באברהם, ועוד שהיא אהבתו אהבה יתרה שילדה אותו על דרך הפלא, והיתה נפשה קשורה בנפשו".

הסיפור היה צריך להסתיים בצורה שונה – אבא ובן יצאו לטיול של שלשה ימים, הם חזרו ממנו הישר אל זרועותיה של האם הזקנה שהמתינה להם בבית. אמא מתה בשיבה טובה ובנה אהובה, שנולד לה בדרך פלאית, נתמך על ידי אביו באבל ובהספד משותף. העקידה טרפה את כל הקלפים, והחיוב הגדול שבין ילדים להוריהם נקרע לגזרים.

צדיק נעזב

ואם לא די לנו בסיום העלוב והעצוב של העקדה, בוחר המספר להביא לנו, במעין נספח, גם את התיאור הבא:

וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֻּגַּד לְאַבְרָהָם לֵאמֹר הִנֵּה יָלְדָה מִלְכָּה גַם הִוא בָּנִים לְנָחוֹר אָחִיךָ:

אֶת עוּץ בְּכֹרוֹ וְאֶת בּוּז אָחִיו וְאֶת קְמוּאֵל אֲבִי אֲרָם:

וְאֶת כֶּשֶׂד וְאֶת חֲזוֹ וְאֶת פִּלְדָּשׁ וְאֶת יִדְלָף וְאֵת בְּתוּאֵל:

וּבְתוּאֵל יָלַד אֶת רִבְקָה שְׁמֹנָה אֵלֶּה יָלְדָה מִלְכָּה לְנָחוֹר אֲחִי אַבְרָהָם:

וּפִילַגְשׁוֹ וּשְׁמָהּ רְאוּמָה וַתֵּלֶד גַּם הִוא אֶת טֶבַח וְאֶת גַּחַם וְאֶת תַּחַשׁ וְאֶת מַעֲכָה:

ברגע בודד זה בוחר אלהים להודיע לאברהם שאחיו, נחור, שלא נתנסה בעשרה נסיונות ולא נדרש להקריב את בנה היחיד והאהוב של אשתו, זוכה לברכת פריון עליה אפילו לא חלמו אברהם ושרה – שמונה ילדים נולדו לנחור ואברהם, יורד מההר עם האש והעצים, ונדרש לשאול שאלות על בחירותיו של אלהים ועל בחירותיו שלו.

עלובה זקנה

צליליה הבודדים של עקידת יצחק חודרים אל פרשת חיי שרה, הפותחת במותה של האם הראשונה (כג, א-ב): "וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה: וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ":

שרה מתה לבד. הגבר שלה היה עסוק בעקידות ובריחות, הבן שלה נעקד ומעולם לא באמת השתחרר מהכבלים, והיא מתה מבלי שנדע אם ומה היא ידע על העקידה.

גם כאן מלווה אותנו רבינו בחיי שממשיך ומסביר מדוע לא הגיע יצחק ללוויה של אמו:

"ייתכן לומר שלא ידע יצחק באותו הפרק שמתה אמו, כי לפי שמיתתה היתה בשבילו בשמועת העקדה, על כן העלימו ממנו מיתתה ולא הגידו לו. ומן הטעם הזה לא ראינו שיזכירנו הכתוב ליצחק כלל לא במיתתה ולא בקבורתה, גם מעת שנעקד על גבי המזבח לא ראינוהו, שהרי כשהלכו אברהם ויצחק להר המוריה כתוב בחזרה: (בראשית כב, יט) "וישב אברהם אל נעריו", והיה ראוי שיאמר: וישובו אל הנערים, ולא הזכיר חזרת יצחק. ייתכן שנשאר שם בהר המוריה שלש שנים עד שנשלמו לו ארבעים שנה ונשא רבקה".

הרבה ידע מדרשי מוסיף כאן רבינו בחיי: ראשית, הוא מסביר לנו שכמו בכל משפחה פולנייה טובה, גם במשפחת אברהם בחרו להסתיר מיצחק את הבשורה על מות אמו. ייתכן שאמו שמעה על העקידה ומתה מצער, ואיך נספר על כך לילד העקוד?! עדיף להחריש את הלוויה המתוקשרת של שרה. ואם נשאל כיצד הצליחו להסתיר מיצחק את מות אמו ואת הלוויה המפוארת (מלאת רגשות האשם?) שערך לה אברהם? על כך מציע רבינו בחיי תשובה מצמררת: לא די בכך שיצחק לא ירד עם אברהם מהר המוריה, הוא נשאר לגור בהר העקידה עוד שלש שנים תמימות. שנת אבל ובכי כנגד כל יום של הליכה אל הר המוריה.

בואי אמא, שבי איתי עד שאגדל

יצחק ישב על הר המוריה, ממאן להינחם וליצור קשר עם העולם ועם המשפחה שבגדה בו. אני לא מופתעת מכך שיצחק לא הגיע ללוויה של שרה, אני חושבת שהוא נקם בה. שרה הפרה את החוזה היסודי הכרות בין אמהות לבנים. יתר על כן, דווקא מאמא שלו שלמדה על בשרה באיזו קלות עוקד אברהם את אהוביו ובני משפחתו, יצחק היה יכול לצפות להגנה. שרה הרגישה את אברהם העוקד במצריים ובגרר, וגם כשהיא בקשה מאברהם לגרש את הגר וישמעאל והוא נענה לגחמתה האכזרית. שרה הייתה אמורה לדעת לאיזה גבר היא נשואה, היא הייתה אמורה להגן על יצחק ולא לתת לאבא אברהם לקחת אותו לסיבוב של שלשה ימים בהרים.

בכל שנה בפרשת חיי שרה אני אומרת את זה לעצמי (וגם לכם) ואני מודעת לחריפותה של התביעה ואף לחוסר ההוגנות המסוים שבה, ויחד עם זאת אני חושבת שעל נשמתן של אמהות הנשואות לגברים עוקדים מוטלת אחריות כבדה. אחריות האמהות לא שקולה כמובן לאחריותם של העוקדים, אבל מהעוקדים אני לא מצפה לכלום, מהאמהות אני עדיין מצפה. בכל שנה בפרשת חיי שרה, אני מוצאת את עצמי מזדהה עד לבלי אבחנה עם כאבו וכעסו של יצחק, ואני לגמרי מבינה את הבחירה שלו להתעלם מהלוויה של אמא. היא נעלמה מחייו ברגע הקריטי ביותר, הוא נעלם מהלוויה. נקמה לגמרי מובנת ואפילו צנועה.

לבכותה?

"וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ" - אחד האמצעים המדרשיים היפים שיש לנו הוא הגרפיקה של אותיות התורה. מסורת קדומה מציינת שאת האות כ' שבמילה 'לבכותה' כותבים בפונט קטן. הכ' המוקטנת מזמינה את הקוראים והדרשנים לשאול את עצמם האמנם בא אברהם לבכות לשרה? אברהם, האיש שהיה נאמן בעיקר לעצמו ולאלהיו, מארגן לשרה אשתו לוויה וקבורה מפוארת, ואפילו אותיות התורה משתוללות מכעס ובלבול. לבכותה? באמת?

יצחק דווקא מופיע בלוויה של אברהם

וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה זָקֵן וְשָׂבֵעַ וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו: וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו אֶל

מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֶל שְׂדֵה עֶפְרֹן בֶּן צֹחַר הַחִתִּי אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מַמְרֵא: (כה, ח-ט)

העובדה שאברהם מת 'בשיבה טובה' מצערת אותי אבל ממש לא מפתיעה. זה אברהם. זו האישות שלו, הוא מסוגל לחשוב לאהוב את החיים שהוא חי. מה שמשגע אותי היא העובדה שיצחק וישמעאל התאחדו בלוויה של אביהם. אברהם גירש את הגר וישמעאל והעמיד אותם בסכנת מוות מוחשית. אברהם עקד את יצחק. מה חיפשו שני הילדים האלה בלוויה של אבא שלהם? לפני כמה שורות כתבתי על אחריותן של האמהות הנשואות לבעלים עוקדים, ועל כך שאני מבינה את כעסו של יצחק על שרה, אולם ברור כי האשם בעקידה היה אברהם. איך יצחק לא רואה את זה?! האם זו הזדהות עם התוקפן? האם כוחו ושליטתו של אברהם סמאו את עיני בניו?

והיכן החמלה?

כל כך הייתי רוצה לחשוב שאנו יודעים להבחין בין טוב לרע, ולכל הפחות במקרי קצה. העובדה שיצחק נעדר מהלוויה של שרה אבל מגיע עם אחיו המגורש ללוויה של אבא אברהם, מלמדת אותי שלעיתים העיוורון מכה בנו דווקא באזורים בהירים ומובהקים.

תורת החמלה של פרשת חיי שרה: הרבה פעמים אנחנו לא יודעים להבחין בין טוב לרע. חשוב לזכור את זה ולהזכיר את זה לעצמנו. הרבה פעמים אנחנו מרחמים על תוקפנים. צריך להיות מאוד זהירים, צריך לבדוק שוב ושוב, ובעיקר – צריך ללמד את עצמנו ואת ילדינו להקשיב קשב רב לקולות פנימיים.

ובבית המדרש של הטוקבקים

המלצת השבוע: שירשור 43 שהתחיל צביקה ובו חוזר הדגש על שאלת הייתכנות של ההורות המאוחרת של אברהם ולא רק על זו של שרה.