איפה המציאות ואיפה החזון

בשיחותיי עם עמיתים רבים, שאינם דתיים, מפתיעה אותי מחדש העמדה (שלא ידעתי עד כמה היא נפוצה) שחייו הנפשיים של האדם המאמין קלים יותר מזה של זה שאינו מאמין. "לכם יש את אלוקים", "החיים שלכם מסודרים, לכל דבר יש כתובת", אני שומע חדשות לבקרים. אין טעות גדולה מזו.

אחד הביטויים הכי דרמטיים לטעות שבהשקפה הזו נמצא בפרשיות השונות המטפלות באברהם אבינו, מייסד האומה והאמונה היהודית. הבה וניטול לדוגמא את פרשת השבוע שלנו "חיי שרה". אברהם אבינו עוזב את ארצו, מולדתו ובית אביו. הוא נע בעקבות הבטחה אלוקית שתהפוך את צאצאיו לגוי גדול שיירש את הארץ. אברהם מאמין בלב שלם. חייו מקבלים משמעות חדשה, עמוקה. והוא מעדיף חיים על-פי חזון מאשר חיים ארציים ריאלים. אבל הבה ונסכים שיש גבול לפער האפשרי בין חזון למציאות. הנה אנו פוגשים באברהם כאיש זקן מאוד, אשתו שרה מתה עליו והוא מוצא את עצמו נאלץ לקבור אותה. הפרשה מתחילה במשא ומתן מול בני-חת, העם היושב בעיר חברון באותה תקופה.

החיתים מלאי נכונות לעזור לאברהם וכך הם פונים אליו (בראשית פרק כג): "שְׁמָעֵנוּ אֲדֹנִי, נְשִׂיא אֱלֹקִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ, בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ קְבֹר אֶת מֵתֶךָ, אִישׁ מִמֶּנּוּ אֶת קִבְרוֹ לֹא יִכְלֶה מִמְּךָ (לא ימנע ממך) מִקְּבֹר מֵתֶךָ".

ולאחר שאברהם מבקש מהם את מערת המכפלה דווקא, מתחיל המשא ומתן עם עפרון הבעלים של המערה. גם לאחר שאברהם מבקש לקנות את המערה בכסף מלא, עונה לו עפרון פיו מלא חלקות: "לֹא אֲדֹנִי, שְׁמָעֵנִי! הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ, וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ לְךָ נְתַתִּיהָ, לְעֵינֵי בְנֵי עַמִּי נְתַתִּיהָ לָּךְ, קְבֹר מֵתֶךָ".

שימו לב כמה חלקלקות יש בדבריו של עפרון. עפרון חש בסתירה הקשה שבחייו של אברהם. האיש שכולם מכירים בו כנשיא אלוהים שבתוכם, שאת כל חייו המשמעותיים הוא מבלה בארץ כנען - ושברגע האמת אין לו פיסת אדמה לקבור את אשתו. אברהם, חש את עצמו (ובצדק) כ"גר ותושב", שנאלץ בסוף המו"מ לשלם 400 שקל כסף. נכון, אברהם יודע היטב שהחזון לא יתממש בחייו. אבל מאין הוא שואב את הכוח לחיות את הסתירה שבין מציאות ריאלית, שהיא כל-כך סותרת את החזון שמניע אותו.

נדמה לי שזו דוגמא , אולי קיצונית, לחייו של המאמין. אין הוא מכחיש את העולם הריאלי. הוא מודע היטב למציאות הממשית, על מגבלותיה. הוא איננו מטייח אותה, אלא מנסה לפתור אותה בדרכי אנוש. ומאידך, הוא חי את החזון שלו במלוא העוצמה, גם אם הוא רחוק מאד ממימושו.

ניתן לחשוב על אברהם כעל אדם שקט ורגוע ששנתו איננה נודדת עליו, ואפשר לחשוב על אברהם המתייסר לאחר שנפרד מלוט, ולאחר שגרש, במצוות שרה, את הגר ובנו האהוב ישמעאל, ושבלי כדור שינה הוא לא מצליח להירדם. קשה לחשוב על אברהם שעמד להקריב את בנו היחיד האהוב יצחק מצליח לחזור לחייו הקודמים מבלי שרגע הנפת המאכלת על הצוואר אינו חודר אל דמיונו ומקפיא אותו לשבריר שנייה או יותר.

מכאן לאמירות קצרות על המציאות שבה אנו חיים 

אני מתקשה לקבל הסברים דתיים יודעי כל. אני מעדיף כאלה שיודעים לומר: "אינני יודע, אינני מבין, אך אני נשאר איתן באמונתי. אינני יודע ליישב כל סתירה בין דת למדע, אך האמונה שלי איננה נפגעת כתוצאה מהסתירה הזו". אני מתקשה לקבל חיי תורה נתמכים ללא התחשבות בעוני שהם גוררים וביכולת לגדל משפחה בכבוד המינימלי. יש כאן 'חזון' שאיננו מסתכל על המציאות בפנים והופך עשרות אלפים לנתמכים.

אך באותה מידה, אני מתקשה לקבל אמירות ריאליסטיות נעדרות חזון. המניחות שאת החברה בישראל אפשר לבנות רק על בסיס עשייה ולא על בסיס חזון.

השתתפתי בפאנל במרכז יצחק רבין ביום השנה להירצחו. אמר שם אחד המשתתפים, איש עתיר זכויות, חילוני בהשקפתו, שהוא מקווה כי בעולם הגלובלי, שבו ניתנת לאדם הרבה יותר בחירה היכן לגור, יישארו נכדיו בארץ. במילים אחרות הוא אמר שאם אין חזון אין לנו תקומה כאן.

יש בישראל פוליטיקה של חזון ויש פוליטיקה ריאלית, ולא מצאנו את הגשר הממשי בניהם. לא מצאנו את אברהם שיחבר בין השניים. שימו לב לכינויי הגנאי כלפי אנשי החזון המתוארים

כמשיחיים, וכטפילים. ומצד שני את כינויי הגנאי כלפי הריאליסטים הנתפסים כנבובים ונעדרי שורשים. עוד לא מצאנו את אברהם שילמד אותנו את תורת החזון המדבר בשפת המציאות, וההפך.

בשולי הדברים: את הטור הזה אני כותב בבית הספר "כרמל" שבפרת', אוסטרליה. פגשתי פה תופעה מעוררת קנאה: בית ספר שלומדים בו דתיים וחילונים. כולם לומדים יהדות ועברית, ויש אפילו תפילה קצרה. איפה יש תיכון 'חילוני' בארץ שיחנך את תלמידיו ליהדות של סידור, משנה וגמרא. מבלי לכפות עליהם אורח חיים השונה מהם ומבלי לנסות להחזירם בתשובה, אלא פשוט לתת הם זהות יהודית עמוקה? צוות ישראלי ומקומי עמלים על בניית תוכנית לימודים מיוחדת באווירה נעימה ומקבלת, הלוואי עלינו.