נלחמים על השידור הצברי

"המדריך למהפכה", סרטם התיעודי של דורון צברי ואורי ענבר, עורר לפני מספר חודשים שערורייה זוטא בעקבות התמודדותו בתחרויות פרסי אופיר ופסטיבל ירושלים המיועדות לסרטים עלילתיים.

הוויכוח הלא מתוחכם, שהתעורר אז, רק חיזק את הטשטוש הקיים ממילא בין סרט תיעודי לשאינו כזה – בשניהם ישנם, על פי רוב, "עלילה", "גיבורים", "טובים ורעים", מבנה סיפורי קלאסי, ומנגנונים זהים שנועדו לסחוט הזדהות מצד הצופה. שניהם, כפי שמלמדים אותנו עתה צברי וענבר, מבקשים לא פעם להוציא את הצופים מהאולם בתחושה טובה. סרטם הוא feel-good דוקו.

אין זו הפעם הראשונה, שצברי מעדיף את סיפור ניצחונו של האנדרדוג על האמת הזוהרת פחות. "בית שאן סרט מלחמה" (1996) המעולה, שצברי ביים בשיתוף עם רינו צרור, ותיעד את מאבק ההישרדות של קבוצת הפועל בית שאן בליגת העל בכדורגל, נחתם בניצחונה המפתיע של הקבוצה במשחק מכריע. תחושת ה"מעכשיו-הכל-יהיה-בסדר" שליוותה את הצופה בתום הסרט, כמו עמדה בסתירה גמורה למציאות הקשה, שעמה המשיכה העיר להתמודד גם אחרי שריקת הסיום המעודדת.

רשות הסידור

"המדריך למהפכה" מתעד את מאבקם בן שבע השנים של צברי וענבר ברשות השידור ותחלואיהּ. מנגנון עובדים מנופח, אפס יצירה מקורית, מנהלים מתרפסים בפני המערכת השלטונית (ע"ע אורי פורת ויוסף בראל), גביה באמצעים לא חוקיים של אגרת הטלוויזיה, ובגידה מוחלטת בערכי השידור הציבורי, זה הממומן בכספי הציבור ומיועד לו.

צברי במסדרונות רשות השידור

אל המאבק הדון קישוטי (איזה דימוי מתבקש) הזה מתגייסים גם עורך הדין מיכאל ספרד וחבר הכנסת איתן כבל. יחד הם יוצרים מעין חבורה גברית מעט פאתטית אבל תמיד נחושה, והעובדה שצברי נמנע מלעטוף את להקתו באצטלה הרואית מלאה שביעות רצון עצמית, היא שהופכת את "המדריך למהפכה" לקומדיה הדוקומנטרית הסימפטית-מאוד שהוא.

שתי בעיות מרכזיות מונעות מסרטו של צברי מלהיות יצירה משמעותית באמת – וקולנוע דוקומנטרי נמדד, קודם כל, במידת היותו משמעותי, רלוונטי, חקרני ומניע לפעולה. האחת היא העובדה שהמאבק המתואר בו מתייחס לרשות השידור שלפני מספר שנים. דבר בעובדות המובאות כאן אינו חדש באמת (לפחות לא בעבור מי שהקפיד לקרוא עיתונים בשנים האחרונות), והסרט מסתיים על כן בפואנטה לא עדכנית במיוחד (ההצבעה המותחת בכנסת על חוק חדש לרשות השידור).

וזה חבל, משום שצברי (יחד עם ג'ולי שלז) אחראי לאחת היצירות התיעודיות המשמעותיות והטובות ביותר שנעשו כאן (ושודרה בערוץ הממלכתי, אגב) – הסדרה התיעודית המצוינת "דרומה" (2002), על פועלות טקסטיל במצפה רמון היוצאות להציל את המפעל הכושל בו הן מועסקות.

מבעיר מחדש את מדורת השבט. "המדריך למהפכה"

הבעיה השנייה היא היעדרה מסוימת של יושרה. צברי שגדל כמו רבים על ברכי ערוץ הטלוויזיה הבודד ואף עבד בו, מגביל את המהפכה שלו לנעשה ברשות השידור. העובדה שערוצים מסחריים בארץ מנסים לתמרן ללא הרף את המועצה הציבורית המופקדת עליהם, ומנפקים לצופיהם אשפה טלוויזיונית, שהם מבקשים לסווג כסוגה עילית – לא מטרידה אותו כלל ועיקר (אולי משום שמאבק עקרוני בטייקוני תקשורת הוא סיפור אחר לגמרי).

התוצאה היא, שעל פי "המדריך למהפכה" הערוץ הציבורי נתפס כרעה החולה של התקשורת המשודרת הישראלית ולא, נניח, יצרני הזבל שבין הפסקת פרסומות אחת למשנהּ. הערוץ הראשון בסרט אינו אלא סימפטום של חברה הנשלטת על ידי ממסד אינטרסנטי ופוליטיקאים הדואגים בעיקר לעצמם, והמהפכה המתוארת פה אינה מתיימרת להפוך את תשלום האגרה לחובה אזרחית נעימה, אלא לומר משהו רחב יותר על ההוויה הישראלית הקרתנית, שלא השתנתה הרבה כמסתבר מאז ימי "סלאח שבתי".

אם כל הצופות

מאחורי כל גבר היוצא אל המלחמה, אומר הסרט, מקננת ההתמודדות עם דמות אם מסרסת. אמו הספרית של צברי – ואיזו הברקה היא לכלול אותה בסרט – היא בדיוק דמות אמהית שכזו, כובשת, שנונה ודומיננטית, שדי על ההתחלה מביעה את שאיפתה לראות את בנה עושה משהו בחייו ולא, היא לא מתכוונת לסרטים.

יוצאים למרד. מתוך "המדריך למהפכה"

היסוד האדיפלי הזה שמניע את "המדריך למהפכה" מספק לסרט כמה מרגעיו המשעשעים והמרגשים. למשל, הסצינה המהורהרת לצלילי השיר "זה קורה", שמבצע שמוליק קראוס, ומתארת את תחושת הייאוש, שאופפת את חבורת הגברים הלוחמים באחד משלבי המאבק, כמו גם את עזיבתה של בת זוגו של צברי את דירתם המשותפת. במילים אחרות, הצורך לממש ולהוכיח את גבריותו הוא הכוח המניע של צברי ביצירת סרט, בתיעוד של מאבק, שנחתם לפחות במראית עין של ניצחון.

יש לי בעיה מסוימת עם סרטים תיעודיים שמבקשים לבדר, שקורצים לנו בעין אחת לא לקחת את הכל ברצינות – מהפכה, עאלק. ועם זאת, לזכותו של צברי ייאמר, שהוא רוב הזמן נמנע מפרובוקציות ילדותיות ונרקיסיזם אובססיבי נוסח מייקל מור (עדיין המודל לתיעוד אקטיביסטי מסוגו של "המדריך למהפכה"). כמוהו, גם צברי מציב את עצמו בעמדת הגיבור העממי, איש השליחות הציבורית, נושא נס המרד בממסד המסואב, ובה בעת הוא לא מתפלש ברחמים עצמיים (ע"ע מיקי רוזנטל ו"שיטת השקשוקה"), ומסגל מידה מבורכת של אירוניה עצמית.

יש משהו אפריים קישוני ב"המדריך למהפכה". האופן שבו הסרט מציג את הממסד השלטוני בישראל, האנשים הקטנים שנבעטים למעלה רק כדי לרצות את בעלי השררה, והאנשים הקטנים לא פחות שנלחמים בטחנות הרוח החורקות. במובן זה, סרטו של צברי הוא יצירה תיעודית מלבבת, גם אם לא הרבה יותר מזה.