חשבון נפש ימני: השינוי מתחיל בתוכנו

רצח רבין, גם השנה, ראוי שיהיה יום חשבון נפש לכולנו - ימנים ושמאלנים. נוח וקל להכות על החזה שלנו, המתנחלים (לא משנה שהרוצח יצא בכלל מהרצליה). נוח וקל לדבר על אשמה, שתמיד הולכת אחורה בזמן ולא יוצרת שינוי, במקום לדבר על אחריות, שתמיד הולכת בזמן קדימה, לעתיד. כלפי שינוי.

ברצוני לספר על שינויים שחלו וחלים בציבור המתנחלי, שאני חלק ממנו מאז שנולדתי בקריית ארבע ועד היום. ציבור דינמי, בעל חוש ביקורת עצמית מפותח (מדי?), אלטרואיסטי. אחד התוצרים של החיוביים של הפוסט-טראומה הלאומית מהרצח הוא תנועת "ארץ שלום", שקמה לפני כשנה. על חטא שחטאנו אז בקריאה לרבין "רוצח ובוגד" (גם אני אז כנער), ועל חטא שחטאנו בראיית עצמנו כבני האור והאמת האחת והיחידה ואת השמאלנים כבני החושך (גם בשמאל יש כאלה?), כעת יותר יותר מאלף צעירים - רובם יהודים ומיעוטם פלסטינים - מחוללים שינוי איטי, אך אמיתי.

וכך נראה השינוי בשטח. ארבעה סיפורים: 

מפגש בצד הכביש

לפני כשבוע נסעתי על הכביש שבין אלון שבות לנווה דניאל. בסיבוב הגדול שלפני אלעזר הבחנתי ברכב פלסטיני תקוע ולידו אישה עומדת. התלבטות. לעצור או לא? לא לעצור! זה תרגיל, אני אומר לעצמי. בוודאי אעצור ואז יגיחו שני מחבלים מאחור וירצחו אותי. לעצור! למה לסבך ת'מוח? אישה מסכנה, תקועה, חסרת אונים, אעזור לה צ'יק-צק ואמשיך הביתה. ההתלבטות ממשיכה ואני כבר חולף בדהרה על פניה.

אחרי 300 מטר אני עוצר. עושה רוורס ונעמד לפניה, כולל הזקן והכיפה הגדולה המעטרת את ראשי. היא מפוחדת וחיוורת. מולה מתנחל. אני אמור כעת, לפי כל הכללים, לשלוף את האקדח ולרסס. אבל אף אחד משני התסריטים לא מתממש. אני מוציא כבלים, מחבר את שני הרכבים בפלוס ובמינוס, ומסביר לה בסימני ידיים מה היא צריכה לעשות - והרכב מתניע. בדיוק אז מגיע בעלה עם רכבו, והוא כבר דובר עברית, מודה לי מכל הלב ומנשק לי את הזקן (אות להערכה עמוקה בתרבות המוסלמית). אני ממהר לגן של בתי, מלטף את הזקן, מוצף בהרהורים.

בחזרה מהמסיק

בדרך ממודיעין לדולב חולפים בין הרים טרשיים, עצים עתיקים וכבישים עקלקלים. הנוף עם שקיעה עוצר נשימה, ישר משיעור תנ"ך. הפחד גם הוא ישר מאחד הקרבות של יהושע בן-נון. על הציר הזה נפגעו לא מעט יהודים. עונת המסיק החלה שבוע שעבר.

יוסי מזהה מרחוק משפחה פלסטינית שבדיוק סיימה את המסיק היומי. לידה מונחים שקים במשקל עשרות ק"ג ממתינים לאללה. ושוב אותה השאלה - לעצור או לא? לעזור או לא? יוסי שלנו עוצר ומזמין אותם פנימה. הם מופתעים, הם בשוק, לא מבינים האם הוא באמת מציע עזרה או יש כאן מזימה של ה"מיסטאותנין". יוסי, עם חיוך כנה, שובה את לבם והם עולים כל המשפחה עם הזיתים והמתנחל (בלי עוזי ובלי דובון). הוא מדלג אותם ואת עשרות הק"ג של הזיתים שלהם בעלייה התלולה (מאוד!) שבעה קילומטרים עד הכפר שלהם.

זה המקום בו אמור הטוקבקיסט "יהודי גאה" לכתוב. הנושא: "בושה! יהודי גלותי". תוכן: "מתי תבינו שהכול חד צדדי, מתי תבינו שהם מנצלים אותנו ואת הלב היהודי הטוב שלנו, וברגע האמת ישליכו אותנו עם המכוניות ועם הכבלים שלכם לים. ראיתם פעם ערבים עוזרים ליהודים? למדתם היסטוריה? בסוף תאכלו אותה כמו בתרפ"ט! חילול השם".

אז במיוחד בשבילך, הנה עוד שני סיפורים.

רבע לשבת

צומת אדם. יום שישי, ערב שבת קודש, השעה 16:45, שעון חורף. פקק ענק. תאונת דרכים. מסתכלים על השמש הנוטה מערבה ומחפשים פתרונות. ארז מבין שאם לא יקבל החלטה מהירה, הוא תקוע עם אשתו וחמשת ילדיו בשבת על הכביש. מחשבה מנצנצת! ארז רץ ועוקף את הכיכר ואת התאונה ומנסה לתפוס מונית או מכונית ערבית.

אחרי דקותיים עוצר לו ערבי דובר עברית. ארז מסביר לו את הבעייה הקריטית ("עד בית אל, זה רבע שעה מפה, אני אשלם לך 300 שקל") והערבי, ששמו עלי, מזמין את כל המשפחה פנימה. המחזה הזוי, מעבירים מזוודות ושקיות, נועלים את הרכב בצד ונוסעים. עוד ועוד משפחות יהודיות קולטות את הקטע ואת גודל השעה, ועולות על מוניות ומכוניות פלסטיניות. וכשארז ומשפחתו מגיעים עם שקיעה לבית אל (עד לשער, אסור לעלי להיכנס בלי אישור), עלי מסרב בתוקף לקחת כסף. "גם אני בן אדם דתי מאוד, אני יודע מה זה שבת. נפרדים בלחיצת יד חמה, עלי עושה פרסה ונעלם לתוככי הסכסוך והחושך".

סוף טוביה

את הסיפור האחרון שמעתי ממקור ראשון, מאמא של טוביה. באחד המאחזים בצפון השומרון נעלם הילד. בלונדיני

ויפה עיניים, שיער ארוך, קצת לפני החאלקה. חצי שעה של חיפושים, מאחז קטנטן, בדקו בכל פינה והוא איננו. אחרי 40 דקות האבא, חסון גוף וחיוור כסיד, עם הנייד ביד והאצבע עצבנית על ה-100. חסר אונים.

פתאום מתוך הוואדי עולה ערבי, כבן 60, ובידיו טוביה שקט רגוע. רק ברגע שהוא מזהה את אמא הוא פורץ בבכי. הערבי נותן את הילד בחיוך לאמא, מוסיף בערבית לא מובנת משפט או שניים וחוזר לואדי. דרך אגב, מקרה דומה קרה למשפחת אופן ה"קיצונית" מיצהר. גם אליהם הגיעה הביתה ילדה ערבייה קטנה עם תסמונת דאון, וגם הם עם לב טוב נתנו לה לשתות מים ודאגו להחזיר אותה לכפר ממנו באה.

הגיע הזמן

• נחום פצ'ניק הוא מנכ"ל תנועת ארץ שלום – מתנחלים עושים שלום בארץ. משורר ומנחה סדנאות צחוק.