מיהו יהודי, גירסת הדוקו

ליהודי יש הגדרה הלכתית ברורה. אבל גם אם אתה עומד בקריטריונים מהרגע שנולדת ככזה, הרבה דברים נשארים לא ברורים. יש יהודים דתיים ויש כאלה שלא, יש המאמינים באלוהים ויש אתאיסטים, יש ויש  - וכל אחת מהקטגוריות האלה עוד מתחלקת לתת-קטגוריות שהולכות ומתפצלות, ולעתים גם אינן חובבות זו את זו, ולא תמיד מוכנות להתחלק ברכוש המשפחתי העשיר: התרבות היהודית וארון הספרים שלה.

במשך שנים הצד המשפחתי הדתי תפס בעלות על החגים, המסורת ובעיקר על הכמויות העצומות של מילים שכתבו יהודים שחיו לפניו. הצד החילוני, שהיה עסוק בדברים אחרים, לא דרש את החלק שלו. בשנים האחרונות חלוקת הרכוש הזו כבר לא נראית לו, והם רוצים גם.

בסרט התעודה "יהודים עכשיו" ,שישודר ב-7 בנובמבר בערוץ הראשון, מציגה הבמאית גליה עוז (בתו של הסופר עמוס עוז), מפגש חדש עם היהדות. "הסרט חוזר לשאלה הקלאסית - מיהו יהודי", היא אומרת ל-ynet. "עבור גיבורי הסרט, זאת שאלה לגמרי קיומית, שאלה של איך צריך לחיות ומה עושים כשקמים בבוקר. זה בגובה העיניים. אבל יש גם שאלה מופשטת - האם קיימת איזו 'יהדות' שכולנו, כל היהודים, צריכים לעמוד בדרישות שלה, או שאולי זה בדיוק להיפך - היהודים הם אלה שיצרו את היהדות בצלמם, והם ממשיכים לעשות את זה גם כיום.

"במילים אחרות, האם היהודים בוראים את היהדות באמצעות המעשים שלהם, הסיפורים שהם מספרים, הצורה שבה הם כותבים את ההיסטוריה? או שהיהודים הם הצל שנגרר אחרי איזה 'גורל יהודי' שנכתב עבורם. זהו קו פרשת המים, זה מה שמפריד בין הדמויות השונות בתוך הסרט".

אז מיהו יהודי? עוז אומרת כי המסקנה של הסרט בוודאי לא מתיישבת עם קווי המתאר של הממסד האורתודוכסי. "הגיבורים רואים בזהות היהודית שלהם עניין אינדיבידואלי לגמרי, שאלה של חופש ושל מימוש עצמי ששווה לחתור אליו, גם במחיר של עימות עם המשפחה והסביבה הקרובה".

אתאיסט בדיאלוג עם אלוהים

במרכז הסרט עומד ד"ר חגי דגן, ראש החטיבה למחשבת ישראל במכללת ספיר ואתאיסט, כהגדרתו, שיוצא לסדרה של מפגשים עם חלקים שונים מאותה משפחה יהודית מסוכסכת ומפוצלת. "אין לי הרבה משפחה קרובה, אז אני מחפש את החמולה, את השבט שלי, ואלוהים הוא חלק מהשבט", הוא מסביר את ההתעסקות שלו עם היהדות ואלוהים, "יש לנו אל אכזר ואני מתייחס אליו כמו אל דוד לא נחמד".

רגע, אז יש אלוהים?

"אני משוכנע לגמרי שאין אלוהים, ולכן במובן האונטולוגי אני אתאיסט, אבל יש לו קיום ניכר וממשי בעולם שלי במובן הקיומי-נפשי. אני מתגעגע אליו, למרות שאני יודע שהוא לא קיים. ישנה תזה פילוסופית על 'הצליין החילוני', שזו דמות עם סתירה דומה לשלי. מדובר באדם שעולה לקברו של אלוהים. הוא יודע שהוא מת, אך הוא פוקד את קברו כי הוא זקוק לו, כי הוא סוחב על גבו זיכרון הסטורי. 

"גם אני צליין חילוני, אם כי בשנים האחרונות זה פחות כבד אצלי. בעבר התייסרתי שאני לא יכול למצוא מתכונת מניחה את הדעת של טקסטים יהודיים. מצד אחד לא יכולתי להשתמש בטקסטים דתיים כי הם עוררו בי התנגדות, מצד שני אני לא יכול בלעדיהם כי אני חלק ממסורת של המשכיות. בשנים האחרונות אני יכול בלי הטקסטים וגם איתם, כי אני יכול לקרא אותם היום בלי להרגיש את כל כובד משקלם, מבלי להיכנס לחשבון נוקב. אני יכול לקרוא את 'שפוך חמתך על הגויים' ולהתייחס לזה בקלילות".

גם אביו החילוני של דגן, אברשקה, מנהל מערכת יחסים משונה עם מישהו שהוא טוען שלא קיים. "אני מפנה את השאלה 'למה אתה מתעסק בכל זה?' לאבא שלי, 'מה היית צריך את כל הצרה הזו?' בקיבוץ אבא שלי היה הרב החילוני. הוא היה אחראי על החתונות, הלוויות והחגים. אין לי תשובה לשאלה למה הוא התחיל להתעסק בזה. ההתעסקות בזהות היא כמו מחלה שאין לה תרופה. אני מניח שגם אצלו העיסוק הזה הוא מתוך אוריינטציה יהודית-חילונית, יותר תרבותית מאשר דתית, כי הוא יותר אתאיסט ממני. אני חושב שאצלו ואצלי יש פה גם צורך נפשי".

אני לא רוצה להרוס לך, אבל לא נראה לי שאתה אתאיסט, כי בשיח של האתאיסט לא קיים אלוהים, ואצלך הוא די בולט.

"אני חושב שאני אתאיסט רליגיוזי, זה הדבר הכי טוב שאני יכול לחשוב עליו. בהקשר שלי אני די מאמץ את פרויד שאמר שדת זו הרחבה של הצורך המסוכסך שלנו בדמות אב. הצורך בדמות כזו הופך לעניין קולקטיבי ונוצר מן אב עליון שמשרת ציבור שלם".

מישהו זוכר את הרמב"ם?

דגן מתעסק עם היהודים לא רק בחייו הפרטיים, אלא גם בחיים המקצועיים שלו. כדוקטור לפילוסופיה יהודית הוא פוגש את הרמב"ם, רס"ג ואחרים, על בסיס קבוע. אבל הם, לדבריו, דתיים שונים מאלה הוא פוגש היום. "אני פוגש דתיים שונים וסותרים, שלעתים פעורה ביניהם לבין חכמי ישראל לדורותיהם תהום גדולה מזו שפעורה בינם לביני", הוא אומר. "כשאני מסתכל במבט פנורמי על הציבור הדתי בארץ אני רואה מגמות שמאוד מטרידות אותי. אני רואה הקצנה, לאומנות, התקרבות של הציונות הדתית לצדדים הלא-מוצלחים של העולם החרדי. הם הולכים ומתרחקים מהרמב"ם, שמתייחס בלעג להמון התלמידים שרק לומדים תלמוד ולא מעניין אותם שום דבר אחר. מבחינת הרמב"ם, הם נחשלים ובורים. הוא חושב שצריך ללמוד גם גיאומטריה ופיזיקה ופילוסופיה ובשביל אדם כזה הוא כתב את 'מורה הנבוכים'. הרמב"ם מעודד את המבוכה, כי ממבוכות שכאלה צומחים דברים יצירתיים.

"מי שלומד כל הזמן רק בבא מציעא הוא לא אדם נבוך, אבל הוא גם לא אדם מעניין. דווקא מה שקורה באגף מסוים של הציבור הדתי-סרוג הוא מאוד מעניין. אדם שנמנה על הציבור הזה אמר לי 'מבחינה סוציולוגית אנחנו אורתודוכסים, אבל מבחינה מנטלית-הכרתית אנחנו קונסרבטיבים'. אני חושב שזה ציבור שכל הזמן מתחבט ובודק גבולות. בשנים האחרונות אנחנו רואים מהם גם תוצרים מעניינים - סדרות טלוויזיה כמו סרוגים, וספרים כמו הספר האחרון של שהרה בלאו".

כך או כך, הסרט "יהודים עכשיו" לא באמת מציג יהודים אחרים. אלה אותם יהודים שהיו תמיד. גם ההתחבטויות של דגן אינן חדשות. הפיצול, הבלבול והגלגול הם חלק מהגנום היהודי. קשה להיות יהודי בלי להתבלבל

לפעמים. המפגש של דגן עם אנשים שחיים יהדות שונה משלו רק מחזקת את התחושה שכולם "אחרים".

"גליה הביאה אותי לרב דולי בסוק בכפר סילוואן כי היא אולי חשבה שנריב אבל זה לא כל-כך הצליח לה", אומר דגן, "הוא אמנם מייצג מבחינה פוליטית משהו מאוד שלילי מבחינתי, אבל הוא די מצא חן בעיניי. הוא היה נאמן לאידאולוגיה שלו, אבל היה בו משהו בלתי צפוי ומסקרן. אין לו ביטחון זחוח פלקטי. הוא הרשה לעצמו להסס ולהתלבט. מאוד דיברה אליי אהבת התנ"ך שלו, אז היו שם רגעים של קרבה.

"אני חייב להגיד שבסרט גליה למעשה הכריחה אותי לעשות דברים שמנוגדים לנטיות הטבעיות שלי. היא הכריחה אותי לבדוק את עצמי. ואני, שקצת כבר נמאס לי מכל החיבוטים היהודיים האלה, גיליתי באופן מוזר שדווקא שכשמכריחים אותך אתה עשוי לגלות שאפשר ליהנות מזה".