שרים לא רע, החתיכים האלה

בקסטריט בויז, מודל 2010. הקאמבק הבימתי עוד לפנינו (צילום: MCT)

שיאה של ההיסטריה החוזרת יגיע ככל הנראה בקיץ 2011. בבריטניה, להקת טייק דאט תערוך לא פחות משבע הופעות באצטדיון וומבלי הענק.

אחרי שנים רבות, תתאחד הלהקה על הבמה עם חברה המוצלח והמצליח ביותר, רובי ווילאמס. ובינתיים בארצות הברית, הלהקות ניו קידס און דה בלוק ובקסטריט בויז יאחדו כוחות וייצאו לסיבוב הופעות משותף וגרנדיוזי.

שנות ה-90 כבר חלפו מזמן, והיום קל יותר למשוך קהל (ובמיוחד נערות) לחזות בהופעה מלוקקת של סופרסטאר (ע"ע ג'סטין ביבר). אבל עכשיו, כשהסערה הנוסטלגית בפתח, זה בדיוק הזמן להודות שמאחורי כל הקיטש, החלקלקות, הג'ל בשיער וגם המבוכה, הסתררה לה מוזיקה באמת טובה. כתובה היטב ומבוצעת נפלא. והווידוי הגדול שלנו כאן, מופנה בראש ובראשונה לחמשת חברי "בקסטריט בויז".

הסיבה שהשתמשנו במילה "היתה", למרות שהלהקה עדיין קיימת ומתעשרת, שזורה בכך שכבר בערך מזה עשור חברי הלהקה לא זכו ליצור או לבצע יצירה ראויה. ב-2000, רצף הלהיטים האדיר שפוצץ את עולם המוזיקה פסק אחרי ארבע שנים שחלפו מאז אלבום הלהקה הראשון.

לפני חמש שנים זכינו לשלווה של רגע כשהלהקה הוציאה פתאום את הבלדה "Incomplete", המורכבת בדיוק מאותם אלמנטים שהפכו אותה לטובה כל כך בשנות ה-90: כתיבה מצוינת, דיוק ושוב, המון כריזמה. אבל מלבד אותו שיר, עשור חלף מאז איי ג'יי, ניק, הוואי, בריאן וקווין (שפרש מהחבורה לפני כארבע שנים) יצרו צלילים יפים לאוזניים. האמת היא שמאז הם רק התדרדרו והשמינו. במיוחד איי ג'יי.

אבל אם לחזור לימי התהילה, מעטים הסינגלים שהבנים הוציאו בין 1996 ל-2000 שלא היו טובים. מהבלדות הדביקות ביותר כמו "Show Me The Meaning" ו-"Quit Playing Games With My Heart" ועד ללהיטים מפוצצים כמו "The Call", וגם "Everybody" הבומבסטי, "Larger Than Life" ואפילו הרבה אחורה, עד לסינגל הראשון שהלהקה הוציאה, "We've Got It Going On".

ובינתיים, בממלכה הבריטית

במקביל למתרחש בארצות הברית, גם בריטניה נכנסת לטירוף הנוסטלגי. בשנות השיא שלהן, להקות הבנים הבריטיות צמחו תחת כל מפיק רענן: מ-דמג', דרך A1 ועוד כמה להקות בינוניות, חלקן אפילו הבליחו אל רשימת עשרת הגדולים במצעד הבריטי, ורובן לא צלחו את מבחן האלבום השני. אבל כשמגיעים להצלחות האמיתיות של הניינטיז, כאלה שגם פרצו את גבולות הממלכה, שם אחד מתבלט מעל כולם.

"Relight My Fire", במקור מ-1993. לא ידעו לטעות

טייק דאט הורכבה מרובי, גארי, מארק, ג'ייסון והווארד, חבורת נערים ממנצ'סטר, שלקראת סוף 1989 אוחדה על ידי איש התעשייה נייג'ל מרטין-סמית'.

הנוסחה היתה זהה לזו של ניו קידס און דה בלוק, ומרטין-סמית' מעולם לא טרח להסתיר זאת. הוא רצה גם, עקב אחרי המתרחש באמריקה צעד אחר צעד, וזה הצליח לו.

במשך שבע שנים הלהקה לא עזבה את המצעדים, הוציאה ארבעה אלבומים עמוסי להיטים, אך התפוררה עם עזיבתו המתוקשרת של רובי וויליאמס לטובת קריירת סולו. ב-2005 החלו הגישושים לחזרתם לפעולה, ושנה לאחר מכן שבו והוציאו אלבומים. לאחרונה פורסם כי גם סיבוב הופעות (ביחד עם רובי) - בדרך, הודעה שבעקבותיה באה מסיבת עיתונאים, וגם מכירת כרטיסים מטורפת, כאשר המחירים (בבריטניה) נעים בין 130 ל-250 פאונד לאחד.

טייק דאט בתחילת הדרך. להיטים היסטריים (צילום: Getty Images)

מרטין-סמית', אם נחזור אל תחילת דרכה של הלהקה, העתיק הכל. החל מסגנון הלבוש, דרך המראה החיצוני של חברי הלהקה ועד לאופייה המוזיקלי. באף אחד מהצעדים הוא לא טעה, וכעת הרשו לנו לעזוב הכל ולהתעסק במה שבאמת היה חשוב. הלהיטים של טייק דאט היו היסטריים, אחד אחד.

אם זה בז'אנר "השקטים" כמו "Million Love Songs", אחד הראשונים והמוצלחים שלהם, "Back For Good" או הקאבר המושלם ל"How Deep is Your Love" של הבי ג'יז, או בז'אנר ה"פאואר פופ", כדוגמת "Do What You Like" הנסיוני, "Everything Changes", שיר הנושא מהאלבום השני, "Relight My Fire" הנהדר וכמובן "Could It Be Magic", אחד הלהיטים הגדולים בתולדות הלהקה, שעד היום נשמע פשוט נהדר, אפילו יותר מהמקור של ברי מאנילו.

הופעה חיה עם "Could it be Magic". הוכחה ליכולות הקוליות של החברים

לחגיגה הגדולה הצטרפו גם ראשי MTV אירופה, שזיהו את הפוטנציאל כבר מתחילתו ועשו כבוד גדול ללהקה בטקסי הפרסים של הערוץ, ממש כמו זה שיתקיים בראשון הקרוב. ואם כבר בהופעות חיות עסקינן, אם מישהו עדיין צריך הוכחה לאיכויות המוזיקליות של טייק דאט, גרסת הלייב של אותו "Magic" בה תוכלו לצפות כאן על הבמה או כאן באולפן MTV, היא מעל לכל ספק התשובה. בהופעות שכאלה יזכו מאות אלפים לצפות בתקופה הקרובה, עת ייצאו טייק דאט לסיבוב הופעותיהם הנרחב בקיץ 2011.

אל טייק דאט, שהיתה הבולטת בז'אנר בתחילת העשור ההוא, הצטרפה גם East 17, שבלטה לאורך כמה שנים אך נעלמה מהמפה בעקבות משברים אישיים ומקצועיים שחוו חבריה.

בהמשך היו שם גם ווסטלייף, פייב ובויזון, שמאוד הזכירו את האבטיפוס מתחילת העשור. ווסטלייף, מבין אלה, לקחו את הפאתוס לקיצוניות הגמורה עם "Flying Without Wings" השמיימי, "If I Ever Let You Go" ועוד המונים.

לצד הלחנים המפוצצים של להקות הבנים, חבריהן הוכיחו פעם אחר פעם - תוך הבנה הרמונית אינטליגנטית שלא מוצאים כל יום - שהם פליטים של בית הספר הטוב ביותר שיש לשירה. גם ווסטלייף, כמו האחרות שהזכרנו, מנסה לגשש כעת את דרכה חזרה אל מרכז הבמה ותוציא בקרוב אלבום חדש. בשלב הזה ועל פי כיוון הרוח, לא נופתע אם הם ישובו ב-2012 להופעה, בפעם השלישית בתולדותיהם, בישראל.