הוא רוצה אל אבא

הכניסיני... והיי לי אם ואחות

המשאלה התמה והילדית למצוא אהובה שתיטול על עצמה, בנוסף על תפקיד האהובה, את התפקיד המגונן והמכיל של האם, ואת התום הבתולי והצעיר של האחות, לא יכולה להתקיים במציאות.

בפרשה הקודמת השארנו את יצחק שאביו ואמו עזבוהו (וה' לא אספו) על הר המוריה. כפי שראינו בפירושו של רבינו בחיי, יצחק נפרד מהר המוריה רק ברגע שפגש את רבקה. ממעמדו הנטוש והפצוע, יצחק לא יכול להציע לרבקה אהבה בשלה, והוא מבקש ממנה להיות לו לאם, תחת האם שהכזיבה (כד, סג-סז)

"וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים: וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת יִצְחָק וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל: וַתֹּאמֶר אֶל הָעֶבֶד מִי הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ וַיֹּאמֶר הָעֶבֶד הוּא אֲדֹנִי וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס: וַיְסַפֵּר הָעֶבֶד לְיִצְחָק אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר עָשָׂה: וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ"

יצחק אוהב את רבקה כאהוב ילד את אמו. הוא מכניס אותה לאוהל של אמא והיא נחמתו אחר לכתה.

האמפתיה היא יסוד החמלה

והיא מצויה כבר בפתיחת הפרשה שלנו. נדמה כי יצחק ורבקה למדו לעבור מתפקיד האם והילד לתפקיד הזוגי. יצחק, בניגוד לאברהם אביו וליעקב בנו, רואה את כאב העקרות של אשתו. הוא לא שואל, היא לא צרכה לבקש דבר. להבנה הפשוטה והעמוקה הזו קוראים אמפתיה. היכולת האמפתית של יצחק גורמת לו לפעול והפעולה היא מעשה החמלה, הוא מבקש מאלוהים על הכאב שלה ולא על הכאב שלו (כה, כא): "וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ ה' וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ".

אבי, אבי למה עזבתני (1)

הפעם הראשונה במקרא בה קורא ילד לאביו בכינוי הקרבה 'אבי' היא בעקידת יצחק (בראשית כב, ז-ח): "וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה". התשובה המצמררת של האב, היודע את התכנית שרקם איתו אלוהים, משתמשת גם היא בכינוי קרבה ומסתיימת בתיאור של הליכה אינטימית: "וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו".

קריאת ה"אבי" הראשונה בתורה היא זעקת שבר. היא קריאה לסדר. היא קריאה להשיב את הסדר על כנו. אב אמור להגן על בנו ולא להעלות אותו לעולה. כשיצחק מתחיל להבין את פשר המסע עם אבא הוא זועק למולו "אבי" ומתריס בפני אברהם: אתה אבי. עשה בי מעשה אב. שמור עלי מפני זעמך הקדוש.

אבי, אבי למה עזבתני (2)

הדמות שמשיבה ליצחק במטבע הקרבה שהוא טבע היא בנו עשו. מיד לאחר שהושלם מעשה התרמית המשותף לרבקה ויעקב, מגיע עשו מהשדה כשבידיו משאלתו של אביו: בשר ציד. עשו מצפה לברכה המובטחת והוא נתקל בבעתת הטעות של אביו. ארבע פעמים, בקטע קצר זה, מטיח עשו ביצחק את זעקת "אבי", המהדהדת בעולם עוד מימי ארץ המוריה (כז, ל-לח):

"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלָּה יִצְחָק לְבָרֵךְ אֶת יַעֲקֹב וַיְהִי אַךְ יָצֹא יָצָא יַעֲקֹב מֵאֵת פְּנֵי יִצְחָק אָבִיו וְעֵשָׂו אָחִיו בָּא מִצֵּידוֹ:... וַיָּבֵא לְאָבִיו וַיֹּאמֶר לְאָבִיו יָקֻם אָבִי וְיֹאכַל מִצֵּיד בְּנוֹ בַּעֲבוּר תְּבָרֲכַנִּי נַפְשֶׁךָ: וַיֹּאמֶר לוֹ יִצְחָק אָבִיו מִי אָתָּה וַיֹּאמֶר אֲנִי בִּנְךָ בְכֹרְךָ עֵשָׂו: וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד וַיֹּאמֶר מִי אֵפוֹא הוּא הַצָּד צַיִד וַיָּבֵא לִי וָאֹכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא וָאֲבָרֲכֵהוּ גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה: כִּשְׁמֹעַ עֵשָׂו אֶת דִּבְרֵי אָבִיו וַיִּצְעַק צְעָקָה גְּדֹלָה וּמָרָה עַד מְאֹד וַיֹּאמֶר לְאָבִיו בָּרֲכֵנִי גַם אָנִי אָבִי: וַיֹּאמֶר בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ:... וַיֹּאמַר הֲלֹא אָצַלְתָּ לִּי בְּרָכָה:... וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל אָבִיו הַבְרָכָה אַחַת הִוא לְךָ אָבִי בָּרֲכֵנִי גַם אָנִי אָבִי וַיִּשָּׂא עֵשָׂו קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ"

זעקת "אבי" המושמעת שוב ושוב בפיו של עשו מלמדת כי לפנינו עוד וריאציה על סיפור העקידה. אבא שיש לו שני

ילדים ויש לו רק ברכה אחת. אבא שמתבלבל בין הילדים שלו. אבא שנחרד בדיוק ברגע שבו הוא נדרש לספק פתרון והגנה. "אבי" זועק עשו ארבע פעמים ולבסוף, כשהוא מבין שאין מנוס והוא נעקד, הוא מוותר ובוכה.

מה קרה לחמלה?

מה קרה ליכולת האמפתית שגילה יצחק כלפי רבקה? כיצד הצליח יצחק להיות מלא חמלה בראשית הפרשה ונטול כל יכולת אמפתית וחמלה בסופה? כנראה שבדיוק מה שקורה לכולנו. לפעמים זה עובד נפלא ולפעמים ממש לא. אין פתרונות קסמים ואין אף דמות מושלמת במקרא ובספרות חז"ל. אני חושבת שההסכמה להבין שאין דמויות מושלמות, וההסכמה ליצור ספרות קדושה שאין בה אף דמות קדושה, היא יסוד החמלה.

הלוואי שהייתי יכולה לומר

בהן צדק

בהן שקט:

עלי קללתך בני.

פחד יצחק

ריחות הילדים שלו

אני לא.

יזעק

ויעש גם הוא מטעמים

ויזעק זעקה גדולה ומרה

זעקת הברכה האחת

האבא הנכה שלי

יצחק.

ובבית המדרש של הטוקבקים

הפעם אני ממליצה לרוץ לפרשה הקודמת ולקרוא את הדיון של דודי פ"ת (6) וצביקה (בהמשך השרשור) על מניין השנים בהן שהה יצחק בהר. קראו שם את דבריו המדויקים והמרגשים של צביקה על הליכתו של יצחק אל הגר וישמעאל.