מישהו להחרים אותו
אמנים בכירים מצאו את הזמן להעניק חרם ראוי גם לפריפריה. אסף וול חושב שבכוחו של החרם להעצים דווקא את הצד המוחרם ותושבי אריאל רק ירווויחו ממנו
כמעריץ נלהב של כתבי חרמות, סבורני כי כתבי חרם מהווים ז'אנר ספרותי נעלה במיוחד. זעם קדוש, חרון ועברה, הללו השאירו בי רושם עז כבר מימי קדם. לכן, בקוצר רוח ציפיתי לכתב הנידוי על העיר הנידחה אריאל. בנוסף גונב לאזניי, כי מכל גווני השמאל הרדיקלי נקבצו אנשי עט ורוח לשם יצירתו מה שהפך את תקופת ההמתנה למורטת עצבים.
מובן שהתאכזבתי. בניגוד לכתבי חרם מפורסמים, ניכר כי הטקסט הנ"ל שורבט בצורה רשלנית המזלזלת בעיקר במוחרמים אך גם בסופרים עצמם.
חסר היה לי לדוגמא, מעט מן הפאתוס הטרילוגי היפהפה של חרם שלושת הלאוים מועידת חרטום. מדוע לא לקחו גרוסמן והספרי דוגמא מן המקורות המונחים לפניהם? הנה דוגמת כתב החרם אשר הושת על שפינוזה: "בגזירת עירין ובמאמר קדישין אנו גוזרים חרם, נידוי, אלה ושמתא על היכל התרבות החדש באריאל, בהסכמת האל יתברך..." איזה יופי. איזה סגנון. היום כבר לא עושים דברים כאלה.
אני אף מוצא בחרמות מאפיין נאצל. יש במחרים איזה זחיחות מוסרית המנסה כביכול להשיב את המוחרם אל דרך הישר. נכון, היו כאלו שניצלו זאת לרעה, למשל לצרכי הלצת ה-1 באפריל כפי שאירע בגרמניה של שנת 1933 אשר כונה "יום החרם". אבל בגדול, חרמים וחרמות לוהטים תמיד מרגשים אותי. בנידוי טוב קיימים שלל המרכיבים הדרושים לסיפור נהדר. עלבון, נקמנות, יהירות ונפיחות יתר. בשל כך, אין כמונו היהודים המצטיינים אף בתחום הזה: נהנים כשמחרימים אותנו ואפילו נוהגים להחרים את עצמנו.
כיהודי אני נמנה על היודעים להעריך חרם טוב ובעניין זה יש לי רגשות אשם. אני תמיד אומר לעצמי: אסף, מה יהיה אתך. הנה סבא שלך, הוחרם כבר בגיל 14! אתה כבר בן 37 וטרם החרמת לא אדם, לא תאגיד ואפילו לא עוסק פטור. דווקא משום כך אני מעריך אושיות בסדר גודל של גרוסמן, נהרין וגרבוז שהצליחו להתפנות מעיסוקיהם החשובים ולהעניק חרם ראוי גם ליושבי הפריפריה.
כי חרם זה להעניק אבל גם לדעת לקבל. לא לחינם המילה האבוריג'ינית שמשמעותה "חרם", היא "בומרנג". נידוי איכותי אף יודע לחזור לבעליו וגם יותר מכך. בכוחו להעצים את אובייקט המטרה שלו. הנה, טרם פרוץ החרם כלל לא ידעו 99% מאזרחי ישראל, שיש במדינתם ישות ציונית המכונה "אריאל". כעת, בזכות החרם, אפילו נוסעי "מונית הכסף" ידקלמו את תוכניית המופעים בהיכל האראלים.
לסיכום, חרם הוא עניין חיובי מעיקרו. שפינוזה בנה עליו באזז שלם ומוכר עד היום אלפי עותקים ומכאן שאין צריך להתלהט. עלינו להגיד יפה תודה לאמנים המספקים לנו קצת אקשן בעיצומה של שנת המלפפונים הזו.
רק נושא אחד יש להסדיר בעניין זה בסיוע האקדמיה ללשון עברית. למדנו כי מטילי חרמות הם אנשים רמים מכדי שיסתפקו בתואר הסתמי "מחרימים". יש לבחור עבורם שם שיהלום את מקצועם כיאות. במידה והמדגים הוא "דוגמן", המתרגם הוא "מתורגמן" והמאמין הוא מאומן, כך על המחרים להקרא: "חרמאי".
לפנייה לכתב/ת 
גרוסמן מחרים
צילום: פלאש 90
עודד קוטלר מחרים
צילום: מתי אלמליח
מומלצים
