הגיבור והמספר בארבע עיניים

בשנת 1959 ראה אור רומן מאת יוסף בר יוסף, יליד 1933, שלא הותיר חותם על עולם הספרות. משנות השישים של המאה הקודמת, החל בר יוסף לכתוב ולפרסם מחזות ומלאכה זו השאירה חותם משמעותי ואף זִכתה אותו בפרס ישראל בתחום התיאטרון. לפני כשלוש שנים, ראה אור רומן נוסף פרי עטו "לא בבית הזה" שהיה מפתיע ומרגש בעצמתו, ולאחריו פורסם הרומן "למי אכפת מחלומות" שזכה לאהדת הקהל והביקורת.

"תמרה" - חד, בהיר, משכנע (עטיפת הספר)

לאחרונה ראה אור הרומן "תמרה", שלישי שכתב הסופר בשלוש שנים. על אף ההספק יוצא-הדופן, כתיבתו של בר יוסף עודנה חדה, בהירה ומשכנעת. קריאה בשלושת הרומנים האחרונים שלו חושפת קול עקבי וברור של כותב מיומן, השואב רבות מהכתיבה המחזאית, וטווה עלילות בעלות תמות מובהקות, שבמרכזן פעולת החיפוש - הן החיצוני, של האדם במציאות דינמית, והן הפנימית - של האדם המבקש להבין את עצמו דרך התבוננות באחר.

הרומן "תמרה" לוקח את נושא החיפוש צעד אחד קדימה לעבר פעולת הפענוח. ברוך, המספר, מנסה במהלך הרומן, שהוא מצהיר כי הוא מחברו, להתחקות אחר דמותה של תמרה בת זוגתו בנעוריהם, וגיסתו בהווה. לאחר שאביה, קצין משטרה בכיר, נשפט ונכלא, חלומותיה של תמרה הצעירה להיות שופטת נדחקו הצידה והיה עליה לפרנס את עצמה ואת אחותה הקטנה, רננה, שהיתה עדיין חיילת.

האירוע המכונן שינה אותה ויום בהיר אחד, גילה ברוך כי הוחלף בבן זוג חדש, אפרים. פסנתרן. גאון מוזיקאלי בפוטנציה. אך ברוך לא התרחק מתמרה, שנשארה לעד אהובתו האמיתית, אף על פי שפיתח רגשי אהבה לאחותה, רננה, ואף התחתן איתה.

דפיקות בראש

סיפור המעשה נפתח בחגיגת ליל העצמאות של שנת 1975, עת חזרתה של רוני, בתם של אפרים ותמרה, מלימודי מוזיקה בניו-יורק. באותו ערב תמרה והאלוף הידוע במילואים שעבר לגור בשכונה, ולו מידע משמעותי על מלחמת יום הכיפורים, נמצאו בתחתית באר נטושה. בתיעוד המאורעות שקדמו לערב זה  - כלומר: למעלה משני עשורים - מבקש המספר לנסות ולהבין את תמרה, את עצמו, ואת מערכת-היחסים ביניהם.

מלאכת הכתיבה מתוארת על ידו כפעולה כמעט לא רצונית: "לקפוץ למים, כלומר לכתוב. לא לחינם האצבעות שלי דופקות במקשים כמו מעצמן, דופקות בכוח. יותר טוב מהדפיקות בראש, לא?" כבר במשפט זה, החותם מעין הקדמה (או התנצלות, כדבריו של ברוך) לרומן, ניכרת פעולת הפענוח הדואלית של המספר. כתיבת הסיפור שאנו עתידים לקרוא נובעת מתוך דרישה פנימית-נפשית של המספר-המחבר להתחקות אחר המציאות כפי שהוא חווה אותה.

הכתיבה מתפקדת הן כפעולת פענוח של העולם הדינמי והבלתי מובן לעתים למספר, עוד משחר נעוריו, והן כפעולת פענוח עצמי של האופן בו הוא חווה את אותה מציאות חיצונית. החוט המקשר בין הדברים הוא כאמור דמותה האניגמאטית של תמרה, כפי שמצביע על כך המספר. הביוגרפיה שלו שזורה בביוגרפיה של תמרה והולכת לצידה במשך שנים רבות, ומתוך כך נוצר קשר בל יינתן בין פענוח דמותה וחייה של תמרה והפענוח של עצמיותו.

המבט המשולב של המספר מאפשר לו חירות רבה, הניכרת בתחושת כנות ואמינות מופגנת. פרט לתיעוד אינטנסיבי של רגשותיו ותחושותיו והצגה של זווית ראייתו את המאורעות השונים, אנו מתוודעים ללא הרף למלאכת כתיבת הסיפור, שאף אותה הוא מבקש לפענח, משום שהיא רצופה בקשיים, לבטים, התפזרויות ועונג משונה.

המספר: דמות כפולה

ממרחק הזמן, מנסה המספר לעמוד על התמורות שחלו לא רק בו עצמו אלא גם בתמרה ובסובבים את חייהם. בר יוסף מתאר סיטואציה בזמן נתון ומשלב בה מבט כפול: זה של המספר עצמו באותו רגע, וזה של המספר המשחזר את אותה סיטואציה לאחר שנים רבות. האפקטיביות של המבט הכפול היא ביכולתו המרשימה של הסופר לטשטש את הראייה של הקוראים בכך שהוא למעשה מאחד בין הזמנים, עד כי קשה לנו להפריד בין התגובה והרגש של המספר הדמות בעבר והמספר החיצוני בהווה.

כך למשל, מתואר המפגש בין אפרים לברוך, בו מבין האחרון כי נמצא לו תחליף כבן-זוגה של תמרה, מבלי שזו טרחה לספר לו על כך: "אפשר לזכור כאב? לזכור ממש? מה פירוש לזכור אותו? לכאוב אותו מחדש? כל מה שאפשר זה לומר במילים, ולו לעצמי, שכאב מאוד. לא מספיק? בבקשה, תאמר שהיו אלה ייסורי תופת!...והרי כל המילים האלה באות בעצם לומר שלא רק שאי אפשר לשחזר תחושה של כאב, אלא גם מילים אין".

"הנה עלי, אמרתי לעצמי, ככה, בן רגע, נאמר ברבע שעה ירקה הכול מהפה כמו שיורקים קליפות גרעינים. ברבע שעה, שיהיה. אם כך - לשתוק, מה כבר יש לומר." ציטוט זה מהווה את תמצית כתיבתו של בר יוסף ב"תמרה": שילוב אלגנטי בין נקודות מבט, תוך ניסיון לפענח את התפקיד של הכתיבה עצמה, את מהלכיה ואת האפשרות הגלומה בה לשחזר את העבר, תוך עמידה על חוסר היכולת לשחזר את מה שבאותו זמן לא ניתן היה להסביר במילים.

המתח שנוצר מהפוטנציאל למימושו הבלתי-סדיר ניכר לאורך הרומן ומספק מספר רגעים בעלי עצמה רגשית רבה, בעיקר משום שהם נוגעים לדמותו הכפולה של המספר גם כדמות ברומן: "אם כך, אומר שהרגשתי אז כאילו פשטו את עורי מעלי, והוא מתהלך שם, העור שלי, על גוף אחר בבית שלה, ולא אאריך בזה יותר".

אולם, יש לציין כי התערבותו של המספר בסיפור המעשה וחוסר האחידות לכאורה שהוא מצביע עלייה בכתיבתו, מופרזת לעתים. אילולא היה בר יוסף מעצב את הדמויות ביד רמה, באמצעות חשיפת עולם עשיר ומורכב, קול ייחודי

ואופני ביטוי מובהקים, ייתכן וסבלנותנו כקוראים היתה פוקעת במהרה.

העניין האמיתי שלנו ברומן איננו גילוי הסוד של מלחמת יום הכיפורים או כיצד הגיעו תמרה והאלוף במילואים לתחתית הבאר - האפקטים הדרמטיים, הפזורים לכל אורך הנרטיב, אינם חזקים ומשמעותיים דיים, ומהווים את נקודות החולשה של הרומן, שכן ההכוונה אליהם מסרבלת את ההתפתחות העלילתית.

ענייננו אם כן, הוא בתיאורים היפים, בשילוב הדימויים הפואטיים ובריתמוס של כל דמות ודמות ושפתה האינדיבידואלית. כאשר ברוך משוחח עם רננה, הנוטה לומר לעצמה את המשפט הראשון ולכן מה שנמסר לשומע אותה הוא רק השאלה שבאה אחר-כך, הוא מנסה לפענח את דבריה ואת כוונתה, ותוך כדי כך הוא מתפעל מדיבורה הייחודי.

בר יוסף מצליח לסחוף גם אותנו למרקם חברתי-משפחתי-לאומי מסועף שהוא יוצר ב"תמרה", והתעקשותו לתאר את הדמות השולית ביותר באופן הכן ביותר, תוך שילוב דימויים מתוחכמים, היא לא פחות ממופלאה.

"תמרה", יוסף בר יוסף. הוצאת הקיבוץ המאוחד וכנרת זמורה ביתן, 223 עמ'