כן לפליטים, לא למסתננים

פרשת "ויצא" מלווה את יעקב אבינו הבורח מחמת אחיו עשו המאיים להרגו. במושגי החוק הבינלאומי היה מוגדר יעקב כ"פליט": פליט הוא אדם הנמצא מחוץ לארץ אזרחותו, ובשל פחד מבוסס להיותו נרדף אינו יכול לחזור לארץ אזרחותו. (אמנת הפליטים של האו"ם, 1951).

לכבודו של הפליט היהודי הראשון, אבקש להקדיש את הטור לסוגיית מעמד הפליטים ולהבדל המטושטש (לעיתים קרובות מדי) בינם לבין מסתננים לצורכי עבודה.

היהודים כפליטים באירופה הבוערת

היום, יום רביעי, 10 בנובמבר - מוצאי "ליל הבדולח". 72 שנה מאז אותו לילה שבו התנפצו ונשרפו בתי כנסת ברחבי גרמניה. ניפוץ שבישר את פריצת רעידת האדמה של אירופה המבקשת להקיא את יהודיה מתוכה.

בשנת 38' הוצפה אירופה בנחילי פליטים יהודים שברחו בפחד ממלתעות הטורף הנאצי. אותם רבבות פליטים מצאו עצמם מול דלת נעולה של רוב המדינות הלאומיות האירופאיות. הממשלות טענו שאינן יכולות לשאת בנטל של קליטת פליטים נוספים, והיפנו את הפליטים חזרה לארץ מוצאם – גרמניה. באותה שנה ישב באנגליה משורר מחאה בשם ויסטאן אודן, ובזעם על אטימות הממשלות כתב שיר בשם "בלוז הפליטים". זהו סיפורו של יהודי המספר לבת זוגו את אשר עובר עליו. הנה פיסקה קטנה מתוך שירו:

כָּאן בָּעִיר הַזֹּאת עֲשָׂרָה מִלְיוֹן נֶפֶשׁ,

יֵשׁ חַיִּים בְּוִילוֹת, יֵשׁ חַיִּים בָּרֶפֶשׁ:

אַךְ לָנוּ אֵין כָּאן מָקוֹם, יַקִּירָה, לָנוּ אֵין כָּאן מָקוֹם.

אֶרֶץ הָיְתָה לָנוּ וַתִּיף בְּעֵינֵינוּ,

הַבִּיטִי בָּאַטְלַס, שָׁם הִנֶּהָ:

לֹא נוּכַל לָלֶכֶת לְשָׁם, יַקִּירָה, לֹא נוּכַל לָלֶכֶת לְשָׁם.

באתִי לַאֲסֵפָה. קָם נוֹאֵם וְאָמַר:

"נַכְנִיסֵם - וּמַטֵּה לַחְמֵנוּ נִשְׁבָּר";

עָלַיִך וְעָלַי דִּבֵּר, יַקִּירָה, עָלַיִך וְעָלַי דִּבֵּר.

פוּדְל רָאִיתִי בִּמְעִיל נִרְכָּס,

דֶּלֶת נִפְתַּחַת וְחָתוּל נִכְנָס:

הֵם לֹא יְהוּדִים גֶּרְמָנִים, יַקִּירָה, הֵם לֹא יְהוּדִים גֶּרְמָנִים.

שלש שנים מאוחר יותר כתב נתן אלתרמן שיר הודיה לממשלת שוודיה, שבשונה משאר המדינות האירופאיות פתחה שעריה לרווחה (הלשון השבדית, 1942):

ועת נער נמלט אל גבול שודיה מציד,

היא איננה פונה לעין במפות.

היא פשוט מוליכה אותו פנימה לבית,

בלי לדעת כי זו שאלה של טרנספורט.

מדינות בעולם יש גדולות שבעתיים

ומקום בהן רב למחסה ומלון,

אך לפני הצילן איש טובע ממים

אוהבות הן תמיד להביט במילון.

יען שפת מילונן ססגונית כפרפר היא-

יש "קצה גבול של יכולת" או

"כושר קליטה"

רק בשבדיה עוד חי המנהג הברברי להציע להלך כוס תה ומיטה.

פליטי דארפור ומהגרי העבודה מאפריקה

מאז עברו שנות דור. אדמת אירופה הספוגה בדמי זקנינו ממשיכה להתלבט אל מול נהרות מהגרי עבודה הצובאים על דלתותיה ממדינות אפריקה. מיעוטם של אותם מהגרי עבודה יכולים לקבל מעמד של "פליטים", הזכאים להגנה מהסכנה המרחפת עליהם בארצות מוצאם (כפי שנקבע באמנת הפליטים של האו"ם, בשנת 1951).

גם אנחנו, המדינה היהודית, נדרשים לסוגיה זו במלוא עוצמתה, נוכח מסתננים לאלפים החודרים לארץ דרך מצרים. בתוכם מיעוט קטן של אזרחי דארפור הזכאים למעמד פליטים ולהגנה מפני חרב המרחפת על ראשם. רוב רובם של המסתננים אינם אלא מהגרי עבודה שמחפשים כתובת נוחה לפרנסתם.

הבלבול שאוחז בנו בגלל ערבוב האוכלוסיות הללו: מהגרי העבודה עם פליטי דארפור, מעורר את השיח הציבורי לקוטביות (רגילה) וקולנית. ארגוני זכויות אדם דורשים לפתוח את השערים לכל דורש. מאחורי הדרישה הזו מסתתרת המגמה לבטל את זהותה הייחודית של המדינה כמדינת העם היהודי ולהפוך אותה למדינת כל אזרחיה.

מנגד – מתעצמת שנאת זרים ללא שום אבחנה בין מהגרי עבודה חוקיים, פליטים שנסו על נפשם מחרב רעה ורבבות מסתננים המסכנים את זהותה של המדינה.

בין אלה לאלה חייבת לבוא מדיניות שקולה ומדודה המאבחנת בין חובת המדינה היהודית להיות מקלט בטוח לאנשים בסיכון, ובין חובת המדינה הלאומית לשמור על צביונה כמדינת הרוב היהודי בארץ.

בין קידוש השם לחורבן

מדינת ישראל בראשית ימי מנחם בגין ז"ל (1977) קלטה פליטים ויאטנמיים (כמאתיים) ולאחר מכן עוד פליטים מבוסניה וקוסבו. מעולם לא נקבעה מדיניות מסודרת לקליטת מהגרי עבודה. רק בשנים האחרונות, עם ההגירה המאסיבית מסודן, התחילה להתעצם השאלה הזו מול עינינו.

הקוד המוסרי של התורה הקובע "לא תסגיר עבד אל אדוניו" מחייב אותנו כמדינה יהודית לתת מחסה לפליטים

הנרדפים על לא עוול בכפם. כבר קבע הרמב"ם (מורה הנבוכים חלק ג פרק לט) שחובת השמירה על העבד הבורח מאימת אדוניו היא לתועלתנו ולתועלתו:

"הרי עם היות זה רחמים, יש עוד במצוה זו תועלת גדולה, והיא להקנות לנו המדה הנעלה הזו, כלומר שניתן מחסה למי שביקש חסותנו, ונגן עליו, ולא נמסרהו בידי מי שערק מפניו. ולא די בכך שתתן מחסה למי שבקש חסותך, אלא שעוד מוטלת עליך חובה, והיא שתדאג לצרכיו ותיטיב לו".

ר' אברהם אבן עזרא הרחיב וקבע שאם לא ניתן מקלט לאותם פליטים יחשב לנו ל"חילול השם".

הקושי הגדול הוא לאבחן בין חובת קידוש השם על ידי קליטת הפליטים לבין חורבן המדינה על ידי מדיניות עצימת עיניים וגבולות פרוצים. דבר אחד בטוח: אי אפשר להתנהל בלי מדיניות. המדינה חייבת להתחייב לתת קורת גג של ממש לפליטים הנסים על נפשם, ולחסום באופן הרמטי ותקיף את גבולה הדרומי מהסתננות מאסיבית של אנשים רגילים מאפריקה המבקשים למצוא בארץ הקטנה הזו את הפתרון לפרנסתם. 

• ביום ראשון (14/11) ישתתף הרב בני לאו בדיון מיוחד על סוגיית עובדים הזרים בבית אבי חי בירושלים.