תוספת יוקר

בהגדרה, "ניסו" בשוק לווינסקי בתל אביב היא מסעדת פועלים. אז איך זה שהיא נקייה כאילו עובדים שם בחלוקים לבנים, ומתומחרת ככה שלא תראו שם צווארונים כחולים?

יעקב מאורפורסם: 11.11.10 , 11:08

מותו בטרם עת של הפועל העברי הותיר בזיכרון הלאומי געגוע מעורפל לחברה איתנה, בריאה וצודקת יותר. ישראל המתיילדת אכלה לחם בזיעת אפיה, קידשה את ערכי העבודה, פיארה את הצווארון הכחול ובזה לספסרי הקפיטל; הפועל העברי נופח לממדים מיתיים והונצח בספרות, באמנות, בקולנוע, על שטרי כסף ועל בולי הארץ. את האנרגיות האידיאולוגיות שלו הוא שאב מתחושת שליחות יוקדת, ואת האנרגיות הזמינות סיפקו פיתה טבולה בשמנת וחופן זיתים. כשסיים את הארוחה ושב לאחוז בקורנס, ניתזו מגופו החסון גיצי עונג עבריים. כך לפחות סיפרו לנו.

עם גסיסתו של הפועל החד־פעמי הזה הועברו כלי העבודה שלו לשכן הפלסטיני, ואחר כך לתאילנדי. בד בבד התאדתה גם המורשת הסוציאליסטית הישראלית, וכל שנותר היום ממפלגות הפועלים לזרמיהן הוא גופה מפרכסת. מזכרת מהימים ההם שכן שרדה את חילופי הזמנים ומסרבת למות היא מסעדת פועלים - אנטיתזה עממית לגשם מסעדות הגורמה והפאסט־פוד שמציף את ישראל החדשה.

טוב. אבל מה זה בדיוק מסעדת פועלים? ההגדרה הצרה גורסת אוכל בסיסי ומשביע שמחזיר עודף מ־50 שקל. ההגדרה הגורפת מקיפה מגש פלסטיק שמחכים איתו בתור ומעמיסים עליו מכל הבא לעין (ולחלופין, מלצר עם זיכרון של פיל שלוקח הזמנות בעל פה משישה סועדים בו זמנית, ושואג אותן לעבר המטבח). וגם: תפריט שלא יפסח על אורז עם שעועית, קציצות בקר ברוטב עגבניות, פילה מדג נסיכה, עוף בתפוחי אדמה, קישוא ממולא ומוסקה ספוגת שמן, לחם חופשי על השולחנות, בירה נשר, מאוורר תקרה מנוקד בפגרי זבובים, וקבלה מוכתמת בסחוג למי שמאוד מתעקש.

"והשאר לרון קופמן" (צילומים: אייל טואג)

מסעדת פועלים מצויה משוחררת מתכתיבי אבזור, עיצוב ותאורת אווירה; על האיכות הצפויה למדי תחפה לרוב הכמות. אם היא ממוקמת בעיר, הקהל יהיה מעורב: עובדי כפיים ובעלי מקצועות חופשיים, פקידים ואנשי עסקים, צעירים וזקנים, לקוחות קבועים וסתם עוברי אורח שנתקפו בנוסטלגיה לאוכל ביתי. נשים? אולי שתיים - בין הסירים המבעבעים במטבח. חשבון? בקטנה, כבר אמרנו. רק מה, כשמסעדת פועלים מבקשת לצאת מעורה ולהתחפש למסעדת שף, אל תתפלאו כשלשולחן יגיע חשבון פוסט־נוסטלגי. זה בדיוק מה שקורה ב"ניסו" הטורקית, המעוגנת בין חנויות הדליקטסים והתבלינים בשוק לווינסקי התל אביבי: 196 שקל השארנו שם על שני פיות שכבר אכלו הרבה יותר בהרבה פחות.

ניסו מקדמת את פני אורחיה בחלל בוהק מלובן, על גבול הסטרילי, ששנדליר ענתיקה צונח מתקרתו. מראה ענקית לאורך אחד מהכתלים משכפל את הגוון הקרמי של השולחנות והכיסאות, וההיצע הצבעוני של היום מוצג בוויטרינה שופעת תבניות נירוסטה, שמייתרת את ההצצה בתפריט המודפס. באגף הממולאים: עלי גפן, בצל, עגבנייה, כרוב, פלפל, חציל, קישוא, תפוח אדמה. בבשריים: נתחי עוף בתפוחי אדמה, קבב, מוסקה. במיוחדים: סלט מנגולד, קציצות פראסה, תבשיל במיה.

לנוכח המבחר המפתה, ניפנפנו לעזאזל את העסקית (מנה בשרית ועוד כמה תוספות, 49 שקל לא כולל שתייה) וגרפנו לצלחות קצת מהכל. להלן התרשמויותינו, במדרג הולך ומתדרדר: גלילי כרוב לבנבנים ונפלאים במילוי מבושם של אורז, בשר, צנוברים וסיבי שמיר; עלי גפן משובחים; סלט מעודן של שעועית לבנה עם עגבניות; טחינה יוצאת מן הכלל. בליגת הלא־הותירו־רושם־ראוי־לציון: פלפל ממולא באורז ובשר, הכי סתמי שיש; חציל ממולא בבקר טחון שכל טעמיו התלכדו לעייפות אחת גדולה; מוסקה כנ"ל; אורז עם שעועית בטעם של אורז עם שעועית. בתחתית הסולם: קבב דחוס ומשמים שהזכיר את קציץ הבשר בקופסת השימורים הצבאית.

לזכותו של ניסו, איש עם זנב קוקו קטן שהגיע מאיזמיר לפני 12 שנה, תיזקף העובדה שהוא הפנים את רוח הזמן ונמנע מלבשל אוכל כבד ושמן. בתבניות הנירוסטה שבהן מונח המבחר היומי אין זכר לשלוליות השמן האופייניות למסעדות תבשילים מקבילות. כך רוצים את זה היום נכדיו של הפועל העברי, בעלי תודעת הבריאות והמראה הנכונים.

"הנה בא מטוס"

עוד לזכותו של ניסו ייאמר שהקינוחים סיפקו מקצה שיפורים דרמטי. מנותקים מתודעת בריאות נגסנו בהנאה בקדאיף עם אגוזים בסירופ מתקתק, שהשכיח בן רגע את טעמי הלוואי של החציל הממולא; מענג עוד יותר היה משהו שנראה כמו תמיסה של מרכך כביסה, עם כתר חינני של קרעי תאנים, אגוזי מלך, צנוברים, פיסטוקים גרוסים, צימוקים וקינמון. לפלא הזה, הסביר ניסו, קוראים אשורֶה - תפיחה של חיטה מבושלת ששתתה מי ורדים וקושטה בכל מיני דברים טובים. מה שבטוח, מעדן חובה ברשימת 100 הדליקטסים שחייבים לטעום בחיים.

196 שקל כבר אמרנו? לא יעזור, בטן למודת ניסיון יודעת לתערף ארוחות גם בלי להציץ בתפריט. עם כל הכבוד לניקיון, לאסתטיקה, לגלילי הכרוב הנערצים ולאשורה הבלתי נשכח, ובהנחה סבירה שאולי אכלנו טיפה יותר משני סועדים מצויים - זה עדיין לא מצדיק חשבון מנופח כזה, גם אם הארנונה ברחוב לווינסקי גבוהה פי שניים מזאת המושתת על מסעדת פועלים בלב אזור מוסכים. מילא הטורקים באנקרה מתגוללים עלינו, אבל כאן, בעיר שהצמיחה את הפועל העברי הראשון? ניסו היא ללא ספק מסעדת הפועלים הטובה ביותר בין בתי המרקחת הישראליים, אבל גם בית המרקחת היקר ביותר בין מסעדות הפועלים.

ניסו, לווינסקי 47 תל אביב, 5187356־03

רוצה צ'יפס עם הקומנדקר הזה?

כתבנו נקלע ל"שמרלינג בר־בשר" בגבעתיים, וטעם שם מנות של אלופים עם שמות מחופפים

בעוד כמה חודשים ייכנס לתפקידו הרמטכ"ל הבא של צה"ל, יואב גלנט, וידיח כנראה את הפוסטר הענק של רא"ל גבי אשכנזי המפאר את "שמרלינג בר־בשר" בגבעתיים. כך חולפת תהילת עולם. מי שלא תודח כנראה באותה הזדמנות היא "מנת הרמטכ"ל" המקומית - רוסטביף מאנטריקוט ומנתחוני עוף ששוחים במרינדת בירה וקולה, נוחתים על הפלנצ'ה ונכלאים בצ'בטה פריכה.

לא יודע איך קוראים לפלנצ'מן ההיפראקטיבי שטרח מכל הלב על הצ'בטה שלי בשמרלינג, אבל יש לי חשד שהוא לא הפעיל תותח סימן 3 בשירותו הצבאי ("תותח על סימן 3" היא מנת הדגל כאן, לצד "תותח על 4", "רני קומנדקר" ועוד כל מיני פייטרים).

סניף גבעתיים של רשת שמרלינג, אח לשמרלינג כפר עזה ופתח תקווה, נראה כמו ממלכה פרטית של אפסנאי מתוסכל שנורא רצה להיות קרבי אבל מצא את עצמו קבור בערמות של חגורים ומדי ב'. את הלוק האפסנאי משלימה אווירת ציונות לאומנית שיוקדת מהקירות: ההמנון הלאומי על עלון קיר שכותרתו "ישראל שלנו", גבי אשכנזי בליווי הכיתוב "כשיש רמטכ"ל כזה מי צריך מיגון", וכיוצא באלה שירי הלל פטריוטיים.

ועכשיו לעיקר: "תותח על סימן 3" (35 שקל) האנטריקוטי הגיע ברמת עסיסיות אופטימלית, מלווה ברוטב הבית העדין והמתקתק ובצלוחית זיתים מצוינים. "כריך רע" (48) לא עמד בהבטחה וסיפק מיקס אקסטרה־לארג' של בשרים, ששמרו על טעמיהם הנבדלים והטובים. רק לדיאט ספרייט לא היה טעם של בשר.

באפסנאות של שמרלינג יש גם עסקיות שלא מהתחום המיליטריסטי: "שלגייה", "יהונתן החמוד", "שאיטו". טעמתם וכבר מתגעגעים? אין בעיה, אפשר להירשם למועדון החברים. כי בשמרילנג, כפי שמכריזה סיסמת הבית האינפנטילית, "עושים כבוד לכסף שלכם".