שמיים עכורים

במערכת האקולוגית של העשייה הקולנועית מספקים האחים קולין וגרג שטראוסה שירות חשוב מאין כמותו. כמו שני חרקים הניזונים מהשאריות שהותירו מאחוריהם בעלי החיים הגדולים, הם ניזונים מהקלישאות השחוקות ביותר של ז'אנר המדע הבדיוני. אחרי שקלישאות אלו עוברות פעם נוספת גם דרך מערכת העיכול שלהם, בביצוע כושל ואנמי במיוחד, יהיה קשה מאוד לחזור ולהשתמש בהן פעם נוספת.

חוסר הכישרון שניכר בסרטם הראשון, "הנוסע השמיני נגד הטורף 2" (2007) היה סיכול ממוקד בשמן הטוב של שתי המפלצות. אך אולי זה היה לטובה. אולי היה זה סרט כה גרוע עד שהוא נטע במחשבתו של רידלי סקוט את הרעיון לחזור לעולם של "הנוסע השמיני" ולגאול אותו מידיו של עוד במאי חובבן. נמתין בסבלנות ל-2012.

ב"סקייליין" ("Skyline"), סרטם החדש, השאריות הן של סרטי הפלישה החייזרית. תת הז'אנר שסיפק לא מעט טראש בשנות ה-50, התעורר לחיים כאקסטרווגנזת אפקטים מופרכת ומשעשעת ב"היום השלישי" (1996), כאימה משפחתית-לאומית בעקבות אירועי ה-11 בספטמבר ב"מלחמת העולמות" (2005), וכמשל על היחסים בין העולם המערבי והעולם השלישי ב"מחוז 9" (2009). אלו שיבחרו ללכת ל"סקיילין" צריכים להותיר מאחוריהם כל תקווה - אפילו קמצוץ מהכישרון של היוצרים בסרטים אלו לא יימצא במה שיופיע על המסך.

הטריילר של הסרט הבטיח, ללוקים באופטימיות חסרת תקנה, אפשרות לבידור ז'אנרי שטחי ומספק. ה-Moneyshot של הטריילר - אלפי אנשים נשאבים בעודם צורחים לתוך אור כחול שבוקע מחלליות ענק - יכול היה לרמוז שלסרט יש עוד מה להציע. ובכן, אין לו.

האחים שטראוסה מחזיקים בחברת אפקטים מיוחדים (Hydraulx) וביצעו עבודות מוצלחות לסרטים כמו "בנג'מין באטן" (הפיכת בראד פיט לצעיר) ויצירת התאומים וינקלוואס ב"הרשת החברתית". ייחודו המובהק של "סקייליין" הוא בניסיונו ליצור אפוס פלישה חייזרי בתקציב של 10 מיליון דולר בלבד. 42 ימי צילום ו-900 שוטים שבהם יש אפקטים הושגו בתקציב זה, וזהו יחס עלות-תועלת שכל מנהל אולפן היה שמח לראות בסרטיו.

אז אולי הסרט כלל לא היה אמור להכיל בתוכו סיפור, דמויות, משמעות או אפילו ערך בידורי נבוב. אולי הוא רק תוכנן כ-Show reel, כמקבץ דימויים שאמור לתת רושם לגבי היכולות הטכניות של יוצריו הפועלים בתקציב מוגבל. הבעיה שגם ככזה, הסרט נראה כמחזור חסר דמיון של דימויים מסרטים (רבים) אחרים, ובביצוע מרושל שלא עומד בסטנדרטים של במאים המכבדים את עצמם.

90 דקות בשביל זה?!

ג'רוד (אריק בלפור) וחברתו איליין (סקוטי תומפסון) מגיעים מברוקלין לביקור בלוס אנג'לס בכדי לחגוג את יום הולדתו של טרי (דונלד פייזון - ד"ר טורק מ"סקראבס"). ממשפט חטוף בסרט ניתן להבין כי לטרי יש חברה לאפקטים מיוחדים (הומאז' של היוצרים לעצמם) אבל אורח החיים המוצג - מכונית פרארי פתוחת גג, דירת פנטהאוס מפוארת, מרגריטות בבריכה ומסיבה מפוארת - נראים יותר כמו חיים של מפיק מוזיקה מצליח. טרי מצויד גם בקנדיס (בריטני דניאל), אישה לבנה כלבתית ומפונקת ובדניס (קריסטל ריד), עוזרת אישית שגם מפנקת אותו מהצד.

מתוך הסרט. מה שיותר כחול, יותר בזוי

בסקיצה זו של משל מוסר ג'רוד מקבל מטרי הצעה מפתה להישאר בלוס אנג'לס ולעבוד עבורו. איליין מגלה שהיא בהריון, וכשג'רוד מגיב בבלבול לידיעה, היחסים הופכים מתוחים. גילוי הצעתו של טרי מערער את המצב עוד יותר. זוהי נקודת המשבר התסריטאית הנבלעת באירועי הפלישה החייזרית. רק בסצנה האחרונה בסרט, סצנה המשיגה שיא לא יאומן של טמטום מופרך (ולכן היא גם הסצנה הטובה בסרט), ייסגר המהלך הדרמטי של המשבר בין ג'רוד ואיילין בדרך שבלשון המעטה הייתי מכנה "לא צפויה". חבל שבשביל רגע כה קיצוני של הומור לא מכוון צריך לסבול 90 דקות של פסולת.

הופעת החלליות (שאריות "היום השלישי") מביאה לשאיבה מסיבית של אנשי לוס אנג'לס באמצעות אור כחול מפתה, כמעין היפוך לאירוע ה-Rapture באסכטולוגיה הנוצרית (עליית כל הנוצרים לשמים) - רעיון שמוזכר בסרט אבל, כצפוי, לא נעשה בו כל שימוש. המפלצות משתוללות ועכבישים ביו-מכאניים (הדיונונים ב"מטריקס") תוקפים את האנשים הנותרים וזוללים את מוחם.

התקציב הדל מגביל את האירועים של הסרט למתרחש בבית הדירות שבו נמצא הפנטהאוס של טרי, ולנקודת המבט של הדמויות הנצורות. החלטת בימוי זו,

בהשראת "קלוברפילד", מביאה לסצנות רבות שבהן נצפית המתקפה החייזרית דרך טלסקופ שממוקם בפנטהאוס. קונספציה כה פתטית עד שהיא מתחרה במיטב של אד ווד.

עם דמויות מקרטון, קלישאות ויזואליות, אפקטים כושלים, עלילה משעממת שמידת אי ההיגיון שבה משתווה לכל פסולת קולנועית שאי פעם נוצרה, התקווה היחידה שנותרת לצופים באולם הקולנוע היא לחיסול זריז של המין האנושי אשר יביא את הסרט לסיומו.