מיתוס המצוינות ומבנה כדור הארץ

המחלוקת הציבורית סביב נושא ההטיה הפוסט/אנטי-ציונית באקדמיה הישראלית מסרבת לדעוך. לאחרונה נערך דיון קולני למדי בסוגיה בוועדת החינוך של הכנסת, בהשתתפות שר החינוך גדעון סער. מטבע הדברים הטענות בדבר היעדר-איזון לא הופנו לפקולטות למדעי הטבע, למדעים מדויקים ולענפי ההנדסה למיניהם, אלא לפקולטות כגון מדעי החברה ורוח ומשפטים החולשים -בין היתר- על תחומים כגון מדע המדינה, יחסים בינלאומיים, לימודים אסטרטגיים וכדומה.

כצפוי, בדיון, דחו נציגי המוסדות להשכלה גבוהה את ההאשמות לגבי קיום הדרה מכוונת ושיטתית של דעות פרו-ציוניות, התרעמו על העלאת הסוגיה ואף כפרו בלגיטימיות של עצם הדיון, בו ,לטענתם, טמונה סכנה חמורה לחופש האקדמיה, שאף עלולה לבשר את קיצה של הדמוקרטיה הישראלית כולה. בנוגע לטענות של אפליה בהרכב אנשי הסגל ובאמות-המידה לקידומם, ניסו ראשי האקדמיה להרגיע, שאלה נקבעים אך ורק על בסיס הישגים מקצועיים ומצוינות מחקרית.

אולם כאן מתעוררות שתי שאלות נוקבת: הראשונה נוגעת למהות החופש האקדמי והמגבלות שחלות עליו-אם בכלל; השנייה למהות של "מצוינות מקצועית ומחקרית" בתחומי מדעי הרוח והחברה, תחומים בהם לא ניתן - לעתים קרובות - לערוך ניסיונות מבוקרים לאימות או הפרכה של תיזות, כמקובל במדעי הטבע.

באשר לחופש אקדמי מהותו וגבולותיו: כבר ב-1919, קבע בית המשפט העליון האמריקני, עיקרון לפיו אמירות כוזבות העלולות להסב נזק לאחרים אינן זכאיות להגנת החוקה בגדר "חופש הדיבור". גם אם נודה שקיים הבדל מסוים בין המונחים "חופש דיבור" ו"חופש אקדמי", קשה לקבל את הטענה התמוהה של נציגי האוניברסיטאות שעצם הדיון בו יסכן את קיומו.

הדעת נותנת שמעטים יחלקו על כך שערכו החברתי - אולי אף תכלית קיומו - של חופש אקדמי הוא לאפשר חיפוש האמת (גם אם זו אינה חד-משמעית ואחידה) לא קידום כזבים (בייחוד שאלה מזדקרים לעין). כך לדוגמה אין להניח שפרופסור לגאוגרפיה היה זוכה לתמיכת עמיתיו, אילו אימץ וקידם עמדה הגורסת שכדור-הארץ שטוח - גם אם היה מציג כהוכחה לצדקתו מדידות למכביר שערך לאורכם ורוחבם של מישורי המלח במדינת יוטה, המצביעות על היעדר הפרשי גובה מוכח.

כך גם קשה לשער כי מהנדס לאווירונאוטיקה היה מצליח לגייס את חבריו להגן על זכותו להפיץ תורה המטילה ספק בקיום כוח הכבידה, אף אם היה מצויד בצילומים אותנטיים של עלים שהועפו אל-על על-ידי משאבי רוח.

שיקולי ביטחון, לא גזענות

דוגמאות מופרכות? השוואות מגוחכות? ומה בדבר הטענה שישראל היא מדינת אפרטהייד, המפעילה מדיניות של אפליה גזעית דוגמת דרום-אפריקה של פעם, כאשר כהוכחה לתקפותה מוצגת קיומן של מערכות משפטיות שונות עבור אזרח ישראלי (אגב בין אם יהודים ובין אם לאו) ועבור פלסטינים נטולי אזרחות ישראלית? ככלות הכל, כל בר-דעת יודע שהשוני הזה אינו נעוץ בתורה של עליונות הגזע אלא בשיקולי ביטחון - שעל תבונתם ונחיצות ניתן להסכים או לחלוק.

אולם קיים מרחק גדול בין ויכוח לגיטימי על טעמם ותכליתם של אמצעי הגנה על אזרחיה לבין האשמה מופרכת בעליל שמדינה בה לא-יהודים מיוצגים בפרלמנט, בדרגות הבכירות במערכת המשפטית, בשירות הדיפלומטי , וליד שולחן הממשלה, היא מדינה דמוי-דרום אפריקה. ואם החופש האקדמי לא חל על סברות שכדור הארץ שטוח, וביטול כוח הכבידה, מדוע יחול על סברות לא פחות מופרכות?

באשר למצוינות מחקרית, כאמור, אכן קיים קושי באישוש תיזות במדעי הרוח והחברה ובכל-זאת, כיצד ניתן לבחון את תוקפן ולקבוע את איכותן? האם עליהן לעמוד במבחן תוצאה כלשהו - או שמא רק במוסכמות ובמודות מקובלות במועדון מקצועי סגור בו חבריו מרעיפים מחמאות הדדיות איש על רעיהו וחוסמים כניסה/התקדמות של כל בעל דעה סוררת, מבוססת ככל שתהיה? ואם רק רהיטות הניסוח ורעננות הגישה הן הקובעות--מה מבדיל ביו מצוינות במדעים הללו לבין מצינות בספרות עלילתית, נטולת ערך מדעי ? הלא אם מקוריות ו/או מחמאות הן הבסיס למצוינות כיצד ניתן להבחין בין חכמה לחלמאות, בין כסילות חסרת-תקדים לבין קידמה פורצת-דרך?

נדירים הם המקרים בתחום במדעי החברה והרוח בהם ניתנת הזדמנות לבחון את תקפותן המעשית של גישות חדשניות בצמוד להיווצרותן. למרבה המזל (או לרוע המזל - הכל בהתאם לעמדת המשקיף), האירועים המדיניים באזורינו במהלך שני העשורים האחרונים סיפקו הזדמנות כזו.

הלא עם תחילתו של "תהליך השלום", התייצבו מדעני החברה והרוח בישראל כאיש אחד כמעט מאחרי מדיניות שעד אז דחו כל ממשלות ישראל, שעיקרה פינוי ישראלי ממרבית שטחי יש"ע (בין אם בהסכם ובין אם לאו) והקמת ישות לאומית פלסטינית בהם. נכתבו עבודות, נעשו מחקרים, נחתמו הצהרות תמיכה, פורסמו מאמרים בזכות החזון הנועז והעתיד הוורוד שהוא מבשר לאזור. מנגד, מחוץ לכותלי מגדלי השן, רבים התריעו שהחזון האצילי אינו אלא הזיה מסוכנת. הסוף ידוע. מה שניבאו הירקנים, נהגי המוניות ובעלי הדוכנים התממש, תחזיות החוקרים המלומדים והפרופסורים המלומדים התבדו...

כעת, שערו בנפשכם קבוצת פרופסורים להנדסה אזרחית סמכו את ידם על גישה מהפכנית לבניית גשרים, שהיוותה סטייה משמעותית מעקרונות שהיו מקובלים עד כה. השיטה עוררה התעניינות רבה בקרב רבים בארץ ומחוצה לה והביאה תהילה רבה לממציאיה וחסידיה. אך לרוע המזל כל הגשרים שנבנו על פי שיטה זו קרסו תוך כדי הרג והרס רחבי-היקף.

בנסיבות הללו, איש בוודאי אינו משלה את עצמו ש"האדריכלים החדשים" היו זוכים ל"פרגון" מקצועי ממתמשך וליטופים מחמיאים מעמיתים; בוודאי "מצוינות" לא הייתה האפיון המוענק למחקריהם; בוודאי לא היו הזמנות תכופות להופיע בכנסים ובכלי

 התקשורת כמומחים, להביע את דעתם בנושא גשרים והקמתם - כפי שקורה עם אלה שסמכו את ידם על האדריכלות של "אוסלו".

על האקדמיה הישראלית להביט ביושר אינטלקטואלי על המתרחש בתוכה - או לפחות בחלקה: הפצת עמדות מופרכות שאינן עומדות בשום מבחן של תוצאה או של היגיון, מחקרים שאין להם שום אחיזה במציאות - או במקרה הטוב אחיזה רופפת ומפוקפקת בלבד, הדרה - או לפחות העד - של חוקרים שראו את הנולד לעומת שפע של מוליכי שולל... אם ראשי ההשכלה הגבוהה לא יערכו חשבון נפש נוקב בקרוב, אחרים יכפו זאת עליהם.

ד"ר מרטין שרמן, מרצה למדעי המדינה