סחבתי את בעלי הפצוע - ואז הוא התחיל לרוץ

האיש שאיתי החליט לרוץ מרתון כדי להוכיח שהוא ניצח את השדים מלבנון. אני מביטה בו מהצד ורואה איך החייל המפוחד שהיה בתוכו ירד מהעמדה ועוזר לאחרים לעשות את המסע הקשה אל הניצחון האמיתי בחיים: לחיות באושר

מה עושים כשהאיש שלצדך מחליט לרוץ מרתון? מפרגנים ומקווים שהוא לא ינטוש את הכביסה. קודם שיקפל ויניח בארונות שלוש מכונות ברצף רק בשביל להירגע. אחר כך נדבר.

מרתון? למה לא סתם מכון כושר, אירובי, הליכה, שחייה, ככה בשביל להוריד את הכולסטרול, הסוכר ו-25 הק"ג המיותרים? הגבוה שלי, הוא לא מסתפק ב"סתם" כושר. בתוך כמה ימים בחר מאמנים משובחים, חברים לדרך, דיאטנית צמודה. כעבור מספר שבועות התגבשה זהותו כמרתוניסט, על אף שבפועל עדיין לא רץ אפילו קילומטר אחד.

מה גורם לאדם בגילו (47) במשקלו (הוא אומר 120 קילו, בתמונות זה נראה יותר) ובמצבו (עובד בשעות מטורפות, אוכל כתוצאה ממתח, שמחה, חרדה, חגים שבתות ושאריות של הילדים) להחליט לרוץ מרתון?

הוא טוען שהרגיש שנים כספורטאי שאיש שמן בלע אותו. הספורטאי הלכוד שבפנים הכיר טוב גם את החייל הלכוד והמאוים שחי בתוך האיש הזה במשך שנים. הוא איש גדול שיודע להכיל.

החייל הלכוד הזה שינה את החיים של רמי ללא הכר וגם את שלי. הוא התגנב בין השיחים והצללים והצליח להשתלט לגמרי על הגוף המארח, כך שכבר לא יכולתי לזהות את הגבוה שלי שדאג לחתול שאימצנו למרות סלידתו מחתולים, רק מפני שאני רציתי חיה שנושכת כשמלטפים אותה.

ההשתלטות העויינת שינתה את חיינו, הגבר הרגיש והשנון בגיל העמידה הפך לחייל מפוחד שיורה מתוך בהלה על כל עלה הנע בבריזה הסתווית. פלאשבקים, סיוטים חוזרים, פחד, כעס, ותסכול מילאו את היום יום שלנו. החייל המבוהל המשיך להילחם בשדים הלבנוניים, כשרמי מצליח בקושי לשמור על האריה המטורף בתוך הכלוב.

הייתי אשה רגילה לגמרי במשקל וגובה ממוצע (חשבתי שאני צעירה, יפה, חכמה ונושאת לפחות ארבעה ק"ג מיותרים באזורים הבעייתיים) הסוחבת פצוע השוקל פי שניים ממשקלה, המשתולל ומתנגד באופן מאוד יצירתי ומתוחכם. ככה זה עם חיילים מאומנים.

מסורה, אוהבת ודואגת, צללתי איתו לתהומות האיומים, מתקשה להבין את חוסר ההיגיון, את הריסוק של העצמי שלו, מאוכזבת מחוסר היכולת שלי להציל אותו באמצעות האהבה.

בהדרגה חזר חוש ההומור, פתאום חזרו הרגשות

הטור הקודם:

במירוץ הלילה איבדתי ומצאתי את הגבוה שלי

מזי סולומון

כשקראו לכל בעלי הצמיד האדום להתייצב מיהר הגבוה להיפרד מאיתנו לשלום, למרות שההזנקה שלו היתה רק כעבור 15 דקות, חיבק ונישק ואמר שניפגש בסיום. נפרדנו כך והתחלנו את המסע אל עבר נקודת הסיום, תוך שאני מנסה לתעד את ההזנקה בחושך

במירוץ הלילה איבדתי ומצאתי את הגבוה שלי

לאט התגנב הייאוש.עוד רופא מטפל. עוד תקווה מתפוגגת. איבדתי אמון. ב-2002, באחת התחנות בתל השומר, הד"ר מתחילה טיפול חדש. כואב, לא מרגיש קצר בכלל, נראה חסר סיכוי, משבר. ממשיכים בכל זאת. לאט חזר חוש ההומור, פתאום חזרו הרגשות, הבנאדם חזר הביתה. החייל העייף והמסוכן ירד מהעמדה, כמו חלום בלהות ארוך שמסתיים בהדרגה עם האור הנעים של הבוקר.

בחרתי בו שוב להיות בן זוגי, יודעת שלעולם לא יחזור להיות מי שבחרתי לחלוק את חיי בפעם הראשונה. הוא אחר, גירסה טובה יותר (אמרתי כבר שהוא גם מכבס?) משודרג ביכולות ומשופר באיכויות.

אפשר לרוץ מרתון. זה קשה, אבל אפשרי. צריך אימונים, תמיכה של המשפחה, הכנות, זה לוקח זמן, יש משברים בדרך אבל אפשרי. גם אם מתחילים במשקל עודף ודופק מואץ בעת לחיצה על כפתור המעלית.

עכשיו הוא רץ עם חברים, עם נעליים מותאמות, חולצה מנדפת, שעון דופק ומשקאות איזוטוניים. גם את ה"מרתון" של ההחלמה מהפציעה ההיא הוא התחיל מנקודת מוצא לא אידאלית, את הדרך עשה בריצה, הליכה ולעתים גם בזחילה - אבל חצה את קו הסיום ובזמן לא רע בכלל.