"אנו לא יוון" - האירים מנסים לשקם את הכלכלה

כשבראיין רירדון מדבר על המשבר הכלכלי החמור הפוקד את אירלנד, עיניו מצטמצמות מיד לגודל מינימלי, כאילו הן רוצות להתיישר עם המיתון. רירדון הוא בעליו של הפאב "דנדיליין" בטבורה של הבירה האירית דבלין, מרחק קריסה כלכלית אחת מהפרלמנט. הבא בשערי "דנדיליין" לא יכול שלא לתהות מדוע הפאב משתרע על שטח כה גדול, אם מאכלסים אותו בקושי שלושה שולחנות של שתיינים.

"היו ימים שאי אפשר היה לזוז כאן. הפאב היה מפוצץ ויכולת לשמוע פה אנשים מדברים בכל שפה אירופית," אומר רירדון. "אבל בשנה האחרונה אני מתקשה להחזיק את המקום ואם לא יתרחש נס חג המולד, לא אצליח לעמוד בתשלומים ואיאלץ לסגור", הוא אומר ומביט לעבר האופק, בתקווה למצוא שם את הפתרון המיוחל.

בעשור האחרון הודבק לאירלנד הכינוי "הנמר הקלטי", עקב היותה אחד מפלאי הכלכלה של העולם. בשיאה, בשנת 2000 דורגה המדינה הקטנה, המונה בסך הכל ארבעה וחצי מיליון תושבים, במקום השישי ברשימת הכלכלות החזקות והעשירות בעולם. אבל במהלך 48 השעות שביליתי בדבלין השבוע, העיר התנהלה כמו בירה של מדינה שעברה הפיכה שלטונית.

את שנות השיא של השגשוג הכלכלי מכנים כאן "שנות הבועה"; ענף הנדל"ן, שהיה הגאווה הלאומית של אירלנד, הפך למקור כל הצרות; וגם עם גוש היורו מנהלים האירים בימים אלה יחסים מורכבים למדי. הנמר הקלטי השואג הפך לחתולת רחוב מרוטה, המנסה ללקט שיירי מזון וללקק את פצעיה.

בחודש האחרון הופיעו מראות חדשים שאירלנד הייתה בטוחה שהם שייכים לעברה הרחוק. נקודות חלוקת מזון נפתחו בבירה דבלין ואנשי ארגון "קרוס קייס" החלו לחלק גושי גבינת צ'דר למעוטי יכולת, במחסן סמוך לבניין הפרלמנט. בגרפטון, רחוב הקניות הראשי של דבלין, מתקיימת מדי יום משמרת מחאה, המונה כמה מאות אנשים שאיבדו את עבודתם לא מכבר והם מוחים – בנימוס אירי – על המצב הכלכלי. שריפות צמיגים כמו באתונה? מהומות צרפתיות? לא באירלנד. נראה כי תושבי המדינה טרם הסתגלו למעמדה החדש של המדינה, כדוגמנית הלוהטת הנוכחית בקמפיין העולמי של אופנת המיתון.

מחירי השכירות ברצפה

מי שרוצה להביט למיתון בעיניים מוזמן לטייל ברציף העיר, לצד גדת נהר הליפי, החוצה את העיר. בכל עיר אירופית, גדת הנהר היא האזור הנדלנ"י המבוקש ביותר לבתי קפה, למסעדות ולבנייני משרדים של חברות עמוסות סטייל. השבוע עמדה גדת הנהר בשיממונה. בנייני משרדים גבוהי קומות עומדים נטושים, כמצבה לזכר ימים טובים יותר. שלטי ענק מתנוססים על הבניינים ומתחרים ביניהם במחיר השכירות למטר רבוע. 15 יורו למטר רבוע באחד האזורים היפים והמרכזיים ביותר בדבלין, זה התעריף היום. קופצים אין.

בשנת 1973 הצטרפה אירלנד לאיחוד האירופי בזחילה, כשהיא אוחזת בתואר המפוקפק "המדינה הענייה באיחוד". בשנת 2000 היא כבר הפכה למדינה העשירה באיחוד (במונחים של תמ"ג ביחס לאוכלוסייה) לצד לוכסמבורג. אירלנד הציעה למשקיעים זרים גן עדן של הקלות מס, כמו שיעור מיסוי של 12.5% ופטורים נדיבים ממס למשקיעים בנדל"ן. מפעלים רבים פתחו סניפים במדינה וניצלו את כוח האדם היעיל, התחרותי והמשכיל של אירלנד. חברות אמריקאיות הפכו למשקיעות הבולטות במדינה, והסכמים כלכליים רבים נחתמו בין ארגונים בתוך המדינה ובינה לבין מדינות אחרות.

בסוף שנות התשעים אירלנד אף הובילה את אירופה בשיעור הגידול באוכלוסייה. כולם רצו להיות אז באירלנד, ותושבי המדינה היו הנהנים העיקריים מהשינוי: אם עד 1996 שיעור המשכורות במדינה גדל בשיעור זהה לאיחוד האירופי, בין1997 ל2008- זינקו המשכורות באירלנד לשיעור גבוה פי 3 לעומת שאר מדינות האיחוד. היום עומד השכר השנתי הממוצע במדינה על 35 אלף יורו, ורמת המחירים בה היא מהגבוהות בעולם.

אבל, כמו במסיבה טובה במיוחד, גם החוגגים באירלנד לא חשבו על הרגע שבו המסיבה תסתיים. הצמיחה קיבלה סממנים מובהקים של בועה. בעשור האחרון תפס שוק הנדל"ן 14% מהכלכלה האירית, פי שניים ויותר מהשיעור המקובל בשאר מדינות אירופה.

התושבים מאשימים את הבנקים

כבר ב-2005 החלו לצוץ סימני המשבר: "הזהרנו שאין צורך בכל כך הרבה בתי מלון, בנייני משרדים ובתים", סיפר לי ד"ר ג'ון פיצג'רלד, מבכירי הכלכלנים באירלנד ועמית ב"מכון למחקר כלכלי וחברתי. "בסוף 2005 לא היה מה לעשות עם כל בתי המלון הללו. תושבים הפסיקו לשכור דירות והחלו לקנות בתים, כי הבנקים נתנו מימון של 100% בשלב מסוים רכישת בית הפכה לספורט הלאומי.

זוגות צעירים קנו, בנוסף לדירה במרכז העיר, בית נופש במערב אירלנד, כשלא הייתה להם היכולת לשלם אפילו עבור הבית הראשון. בשנת 2007 בנו כאן מאה אלף יחידות דיור, לעומת 300 אלף בגרמניה, מדינה שהאוכלוסייה שלה גדולה פי 18 מאירלנד. בשנת 2007, כשהבנקים באירלנד החלו להתמוטט, לא היה מי שישלם את המשכנתאות ויאכלס את כל יחידות הדיור הללו. עיירות שלמות עומדות היום בשיממונן".

אם תשאלו את התושב האירי הממוצע מי אשם בכל צרות העולם, הוא מיד יאמר לכם: הבנק. שלושת הבנקים הגדולים באירלנד, בראשם "אנגלואייריש," החלו לגלוש במדרון כבר ב-2007 יועציו הבכירים של שר האוצר האירי אמרו לנו אתמול כי הבנקים "דחפו זה את זה להידרדרות מהירה. בנק אנגלו-אייריש קנה שטחי אדמה ובניינים, והעניק משכנתאות ומימון נדיב. שאר הבנקים מיהרו להתחרות בו עם הצעות משלהם".

בשנת 2008 החלה המפולת. המשבר בארה"ב השפיע גם על אירלנד, כשחברות אמריקאיות סגרו מפעלים ומשכו השקעות. המשבר העולמי החל להשפיע על התושב האירי: האבטלה גאתה, אנשים לא עמדו בתשלומי משכנתאות והבנייה נעצרה. המשבר הנדל"ני השפיע באופן חד על ממדי האבטלה. רמת החיים של אירלנד צנחה, וכך גם מספר התיירים. מנגד, עלה מספר היורדים מהמדינה.

"ההיסטוריה שלנו רצופה במשברים חברתיים וכלכליים והבריחה מהמדינה טבועה בדי-אן-איי הלאומי שלנו", אומרת שינייד פנטוני, כלכלנית בכירה ב"טאסק" ארגון אירי העוסק במדיניות ציבורית. ”לכן, כשבשנים האחרונות הייתה לראשונה הגירה חיובית, זה היה פלא. היום, כל מי שיש לו קרובי משפחה בחו"ל מנסה למצוא שם את מזלו".

"מתח וחוסר ודאות"

לפי הערכות, עד סוף השנה יהגרו מאירלנד מאה אלף אזרחים - 2.5% מתושבי המדינה - רובם משכילים ובעלי מקצועות חופשיים. ד"ר פיצג'רלד רואה בכך בעיה לאומית: "ערכנו לפני כמה שנים מחקר שהעלה כי 70% מהאירים שנוסעים להתגורר בחו"ל וחוזרים לאירלנד, הופכים לפרודוקטיביים יותר. בממוצע, שליש מהאירים שעוזבים חוזרים אחר כך למדינה. אירלנד צריכה להשתמש בהם כדי לבנות את הכלכלה שלה. אם נאבד את טובי בנינו, המצב יהיה רע מאוד".

לא רק תושבי המדינה נוטשים: גם המהגרים, שלאורך העשור האחרון רכבו על הנמר הקלטי, החליטו להמיר אותו במדינה אחרת. מחוץ למשרדי ההגירה, ברחוב סר ג'ון רוג'רסון, נמתח תור של מהגרים, רובם ממזרח אירופה, המבקשים לצאת מכאן. "מה יש לי לחפש כאן", אומר בביטול ארנסט, אזרח פולני. ”עבדתי כמה שנים בשיפוצים ושלחתי הרבה כסף הביתה. אבל כבר שנה שאי אפשר למצוא כאן עבודה ואומרים שהעתיד יהיה שחור יותר. לאן אלך? אולי ללונדון".

בחודשים האחרונים חלה עלייה מדאיגה במספר מקרי ההתאבדות, האלימות בתוך המשפחה והאלימות ברחובות. ”המצב הכלכלי משפיע. אנשים מתאבדים בגלל שהם שקועים בחובות ואנחנו שומעים על יותר מקרים של אלימות נגד נשים ומקרי שוד", מספרת פנטוני. "אני חושבת שאפשר להרגיש את הברוטאליות ברחוב ביתר עוצמה. אנשים הפכו לא נחמדים אחד כלפי השני, כי הם שרויים במתח רב ובאי-ודאות".

ברחובות הקניות המרכזיים של דבלין מייחלים המוכרים לנס חג המולד. לפי הערכות ארגון "טאסק", עשרים אחוז מבעלי החנויות בדבלין, הנכנסים עתה למנהרת הקניות של החגים, ייצאו ממנה בפשיטת רגל. על חלונות הראווה של חנויות רבות יש שלטי "מכירת חיסול". "אף בעל עסק לא יכול להתפנק. הברירה היא בין למכור את הסחורה במחירי חיסול ובין לא למכור כלל", אומר ג'ון קודי, בעליה של חנות הנעליים "בוטס" ברחוב גרפטון.

השתתף בהכנת הכתבה: דניאל בטיני. 

הכתבה המלאה פורסמה במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות".