תעלומת הבְּלוֹ: מאיפה נחת עלינו המס הזה?
תאמינו או לא, אבל המס העקיף על רכישת מוצרים מייצור מקומי מוזכר כבר בספר עזרא שבתנ"ך. כיצד כורש ודריוש קשורים לנושא ומה טוענת התיאוריה האכדית. מבולבלים? בלשנות כלכלית מנסה לעשות סדר
הבְּלו הרגיז השבוע את הנהגים והמעשנים שיאלצו לשלם יותר על סיגריות ועל ביו דיזל. בְּלוֹ הוא מס עקיף המוטל על רכישת מוצרים מייצור מקומי (להבדיל ממכס המוטל על מוצרי יבוא). במסקלופדיה מגדירים את המס ככזה שתורם להכנסות המדינה, אך מטרתו העיקרית היא צמצום הצריכה של המוצרים שעליהם הוא מוטל. בהתאם לכך מוטל הבלו על מוצרי טבק, אלכוהול לשתייה ודלק.
עמי הארץ זועמים ועושים כל שביכולתם על מנת לרפות את ידי היהודים. בימי כורש ודריוש הם רק מנסים לחבל בעבודות, ובתקופת אחשורוש וארתחשסתא, הם גם שולחים מכתבי שטנה (כל השמות שם שמות של מלכים אח'מניים – השושלת ששלטה באימפריה הפרסית בתקופת התנ"ך).
מכתב השטנה שנכתב לארתחשסתא גם מובא כלשונו, בארמית. הסיבה לכך שהמכתב כתוב בארמית היא שהארמים היו הסופרים בחצרות המלכים, גם בתקופת האימפריה הבבלית, וגם בתקופת האימפריה הפרסית הראשונה. במקום להכשיר סופרים חדשים בשפה חדשה בכל פעם שמתחלף מרכז השלטון, לימדו רק את הסופרים שבחצר המלך את לשונו של המלך.
המלך היה מכתיב את הפתגם (כלומר את המסר) בלשונו, הסופרים היו כותבים בארמית, ובכל מקום היה סופר מקומי שתרגם – כלומר קרא בקול רם – בלשון המקום. כאשר קיבל המלך מכתבים, המקומיים הכתיבו לסופר בלשון המקום, הסופר המקומי כתב בארמית, וסופר המלך תרגם – כלומר קרא בקול רם – בלשונו של המלך.
מאוחר יותר קיבל הפועל "לתרגם" משמעות של להעביר משפה לשפה. באותה תקופה הוא עדיין מציין את הגברת הקול.
מס גולגולת
במכתב שכותבים עמי הארץ לארתחשסתא, מופיע המשפט הבא (עזרא ד:יג): מִנְדָּה-בְלוֹ וַהֲלָךְ לָא יִנְתְּנוּן, וְאַפְּתֹם מַלְכִים תְּהַנְזִק – ובתרגום לעברית: (אם תיבנה העיר ויסתיימו חומותיה) – הם לא ייתנו מנדה, בלו והלך – שלושה סוגי מיסים – והכנסות המלך יינזקו.
בתשובת המלך, בהמשך הפרק, הוא מציין שתושבי ירושלים שילמו גם בעבר מִדָּה בְלוֹ וַהֲלָךְ (עזרא ד:כ). בפרק ז' מופיע סוף סוף עזרא הסופר, ומקבל מכתב מארתחשסתא, שכתוב בו – בין השאר – שיהיה זה בלתי חוקי להטיל מִנְדָּה בְלוֹ וַהֲלָךְ על המשרתים בקודש.
מ(נ)דה בלו והלך מופיעים תמיד ביחד. ברור שהם סוגים שונים של מס, אבל לא ברור לגמרי אילו מסים. בתלמוד הבבלי (נדרים סב:ב), אומר רבי יהודה: "מנדה זו מנת המלך בלו זו כסף גולגלתא והלך זו ארנונא". כלומר בלו הוא מס גולגולת. בחלק מהמילונים מפורש הבלו התנ"כי כמס אוכל.
השם מִנְדָּה, או מִדָּה, בא מהמילה האכדית מַנַתֻּ (manattu), שבאה מהפועל nadānu, המקביל ל-נתן העברי, וממנו באה גם המילה נדוניה – מה שנותנת הכלה. אכדית היא שפה שמית קדומה, שהייתה לשונם של השליטים באימפריה האשורית. מהשפה האכדית נשארו מונחי שלטון כמו סריס, שרביט ו-בירה, וגם כמה סוגי מס.
הלך הוא כנראה סוג של אגרה, גם כאן זוהי שאילה מאכדית. באכדית alluka, alka או ulku הוא סוג של מס על שימוש בקרקע, לא ברור אם למטרת מעבר או למטרת עיבוד.
הגיית המס
הבלו, אם כן, נשאר בגדר תעלומה. אמנם המילה שימשה את המלכים האח'מניים הפרסיים, אולם אין תיעוד למילה כזו בפרסית משום תקופה. האות ל' בשם המס מחלישה אף היא את תיאוריית המקור האיראני, כי בפרסית עתיקה אין ל'. אפשר לשער שכמו שני המסים האחרים, גם הבלו מקורו באכדית – אולם אין תיעוד לכך.
הדבר המעניין בבלו הוא הגייתו. היום הוגים את שם המס blo, אבל ברור שזו לא הייתה ההגייה המקורית. המילה blo בעברית חדשה, מתחילה בצרור עיצורים, כלומר בשני עיצורים (bl) שאין ביניהם תנועה. בעברית של תקופת התנ"ך, ולמעשה כמעט עד המאה העשרים, לא היה אפשר להתחיל מילה בצרור עיצורים.
במילים זרות שנכנסו לעברית (וגם לארמית), היו מוסיפים א' לפני צרור העיצורים. למשל שמו של המלך אחשורוש, המוזכר גם הוא בספר עזרא, הוא בפרסית עתיקה xšayārša, ובעברית נוספה א' לפני הצרור. במילים שבכל זאת התחילו בשווא, היה זה תמיד שווא נע, כלומר שווא המבוטא כתנועה. לכן ההגייה בתקופת התנ"ך הייתה כנראה יותר קרובה ל-belo או ל-bolo, מאשר ל-blo של ימינו.
באשר לדגש ב-ב' שאינו מופיע בספר עזרא, הסיבה לכך היא המילה הקודמת – מִ(נְ)דָּה – המסתיימת בתנועה. אפשר לקבוע בוודאות שאילו הייתה זו תחילת המשפט, או אילו המילה הקודמת הייתה מסתיימת בעיצור, היה דגש בשם המס.
הבלשנית ד"ר תמר עילם גינדין חוקרת במסגרת האוניברסיטה העברית, מרצה בנושאי בלשנות ואיראן הקדומה במסגרות שונות ומשמשת כמנכ"ל מיזם המרצים מר צים וחבורתו.
*תודה לצבי לביא על הסיוע בהכנת הכתבה
לפנייה לכתב/ת 
