כשהמקלדת מנסרת את הלילה

"ללא מוזיקה", כתב הפילוסוף הנודע פרידריך ניטשה, "החיים היו שגיאה". מאות שנים קודם לכן, סרוונטס, שכתב את יצירת המופת הראשונה בתבל, אמר שבמקום בו קיימת המוזיקה, לעולם לא יוכל לקרות שום דבר רע. המשורר הצרפתי והפרובוקטיבי בודלר טען כי ביכולתה של המוזיקה לנפץ את השמיים, והמחזאי ג'ורג' ברנרד שו כינה אותה "הברנדי של הארורים". ג'ון לנון, הזמר שהשאיר אחריו דור שלם של פרחים, אמר שכל מה שאתה צריך בחיים זו אהבה. אבל גם הוא לא יכול היה לפתוח בוקר חדש, בלי שהגיטרה שלו ניסרה את הלילה.

ארבעת היוצרים הישראלים הבאים, כותבים ומפרסמים את יצירותיהם באופן שוטף. אבל בלי המוזיקה שמתנגנת סביבם ובתוכם, העט אולי לא היתה מצליחה למלא את הנייר. על מוזיקה וכתיבה, ועל ההשראה שבניהן.

סמרטוט רקום על אום כולת'ום

"אום כולת'ום היא פס הקול של הילדות שלי". מספר המשורר רוני סומק. "סבא שלי היה לוקח אותי כל בוקר לבית הקפה של החברים שלו. על הפטיפון הגדול שהיה שם שמעו רק אותה. זמרת עם גרון של חיה. הקול שלה צייר לי ג'ונגלים שקל להסתבך בהם ולחכות מפוחד לשיני האריות שעוד רגע יטרפו אותך. במשך שנים הקשיבו הורי לקונצרט החודשי שלה. גרנו בדירה קטנה והקול שלה הרים לבית את התקרה".

סומק, על פס הקול של ילדותו (צילום: רונן ללנה)

"אום כולת'ום הייתה בימים ההם הזמרת של האויב, הזמרת של עבדול נאצר. ההורים שלי שמעו אותה בכל זאת, הם האמינו שלמוזיקה אין דרכון, הם האמינו שקולה לא צריך גבולות", הוא נזכר. "היום אני שומע אותה גם בגלל הנוסטלגיה וגם מכיוון שאני מתחיל להכיר כל עץ בג'ונגל של קולה. על כל כמה מהעצים האלה חרטתי שירים. הנה אחד מהם, "סמרטוט רקום. שיר על אום כולת'ום":

הָיְתָה לָהּ שִׂמְלַת עֶרֶב שְׁחֹרָה

וּפַטִּישֵׁי קוֹלָהּ דָּפְקוּ מַסְמְרֵי פְּלָדָה

בְּמַרְפֵּק שֶׁהֻשְׁעַן עַל שֻׁלְחַן בֵּית הַקָּפֶה

בְּכִכַּר סְטְרוּמָה.

"הִרְגַּלְתִּי אֶת עֵינַי לִרְאוֹת אוֹתְךָ

וְאִם לֹא תָּבוֹא יוֹם אֶחָד

יִמָּחֵק הַיּוֹם הַהוּא מֵחַיַּי".

אֲנִי בָּאתִי וּמָחַקְתִּי בִּסְפוֹג נֶשֶׁר עֲנָק שֶׁצֻּיַּר בְּגִיר

עַל פִּסַּת עָנָן.

מִתַּחַת לִכְנָפָיו הִתְנוֹפֵף סְמַרְטוּט רָקוּם

שֶׁאַחֲרֵי שָׁנִים קָשַׁר לְלוּלְאַת מִכְנָסָיו

טַבַּח הַבָּסִיס בִּבְאֵר אוֹרָה.

בִּקַּשְׁתִּי מִמֶּנּוּ כַּמָּה תַּפּוּזִים

וּבְטֵיפּ הַקָּסֶטוֹת שׁוּב הִשְׁחִירָה שִׂמְלָתָהּ.

הוּא עָצַם בְּעֵינָיו אֶת אֵדֵי אֲרוּחַת הַצָּהֲרַיִם וְקִלֵּף תַּפּוּחֵי אֲדָמָה.

מִי זוֹ שֶׁשָּׁרָה, נִסִּיתִי, אוּם כּוּלְת'וּם?

הוּא נִעֲנַע בְּרֹאשׁוֹ.

מִצִּדּוֹ יָכֹלְתִּי לִשְׁדֹּד אֶת הַמִּטְבָּח כֻּלּוֹ.

(מתוך:"גן עדן לאורז", הוצאת נרת זמורה-ביתן)

אום כלת'ום.  הזמרת של האויב

עֵינֵיךָ הֶחֱזִירוּנִי לְיָמַי שֶׁחָלְפוּ

וְלִמְּדוּנִי לְהִתְחָרֵט עַל הֶעָבָר וְּפְצָעָיו.

מַה שֶּׁרָאִיתִי לִפְנֵי שֶׁרָאוּךָ עֵינַי

חַיִּים אֲבוּדִים הָיוּ, הַכֵּיצַד יְחֻשְּׁבוּ כִּימֵי חַיַּי!

אַתָּה חַיַּי, שֶׁשַּׁחֲרָם הִפְצִיעַ בְּאוֹרְךָ

ניגוני העוד מלווים את בוסי

"כשאני חושב על 'סורו מני' מאת אלכסנדר פן, אני נזכר באופן מיידי בילדותי המוקדמת בשכונת התקווה", מספר דודו בוסי. "בכל פעם מחדש, יחד עם צלילי העוד, השיר הזה ומחבר אותי מחדש לספרי הראשון שכתבתי שיצא לפני עשור, 'הירח ירוק בוואדי'".

בוסי. יליד שכונת התקווה (צילום: אביגיל עוזי)

גיבור הרומן של בוסי הוא מוסא, נער רגיש ופקוח עין יליד שכונת התקווה, המתאר את סיפור ילדותו והתבגרותו בשנות השבעים בשכונת התקווה. משחקי הילדות, הלימודים ב"חדר" של המורי, ההשפלות, העלבונות, האלימות הקשה, האהבה הראשונה, הכיסופים למקום אחר, הרחק מן העליבות והעוני המדכא של השכונה, כל אלה מועלים בספר דרך דמויות שוליות ובסביבה אנושית שלא מרבים לדבר עליה.

"מעל לשוק הבשר המוצף ביוב", מתוך הרומן של בוסי (עטיפת הספר)

"עלילת הספר מתרחשת בשכונה שגדלתי בה בתקופה שהייתי ילד ונער", מספר בוסי. "התקופה של שנות השבעים מזכירה לי את שנות הזוהר של להקת העוד האהובה עלי. כשאני חושב על היצירות שכתבתי, אין ספק שהשיר של פן בנגינה המיוחדת של העוד היה יכול להיות פס כל לאחת הסצנות בספר שלי, ובייחוד לסצנה הזאת". מתוך השיר "סורו מני":

"סורו, סורו מני,

יגון, קדרות ומחשבה

הן חי אני, חי עודני

שכר אשתה ואהבה"

מתוך "הירח ירוק בוואדי": "חשבתי שוב להסתלק בלעדיה אבל הפחד שיתק אותי. תוך שניות החלו להתעופף החפצים מהידיים של סימונה לעברו של יצחק שמגן על הראש שלו במגש של הקפה. אחת הוואזות שזרקה עליו התנפצה על השולחן. מצאתי את עצמי בבית-השימוש, מפשיל במהירות את המכנסיים, מתיישב על האסלה הקרה, משלשל בפראות, שומע את הצרחות ואת ניפוץ הכלים, מסתכל על הבבואה שלי שנשקפת אלי מאריחי החרסינה".

"מעל למאורות הקלפים העשנות שאנשים מגודלים ומפחידים יוצאים ובאים בהן, מעל לתחנות הסמים הפזורות בסמטאות הצרות, מעל למגרש הכדורגל הקטן שידע כל כך הרבה התפרעויות ומעשי אלימות, מעל הוואדי השוטף בימי הקיץ את כל השכונה בצחנת ביוב בלתי נסבלת, מעל לבתי-הכנסת וחדרי המורי המתרבים והולכים - ממשיכה ומתעופפת מעל לדיכאון ולייאוש של השכונה הגוועת, וחוזרת ונכנסת דרך חלון השירותים ומתמקמת שוב על הקיר המבהיק."

כהנא צדק עד דמעות

"אם יש שיר אחד בעולם שמהרגע הראשון שהוא מתחיל הוא צובט לי את הלב זה השיר "He's Simple, He's Dumb, He's the Pilot" של להקת "Grandaddy", מספר גלעד כהנא, שהוא בראש ובראשונה מוזיקאי וסולן להקת ג'ירפות. אבל גם סופר ("תכנון להתאוששות מאסון" שיצא ב-2003) ומשורר ("מנוף מצביע אל הים" שיצא ב-2009).

דמותו של כהנא על עטיפת הספר "מנוף מצביע אל הים"

"לא פעם, אני מודה, זלגו להן הדמעות בזמן שהאזנתי לו. הלחן מרחיב את ליבי ובו זמנית פוער את השבר שקיים ולעולם לא יתאחה. השיר מן הספר הוא על בחורה שאיבדה את אביה, אבל הוא בעצם, כמובן, עלי. הוא מתאר בחור שאיבד את אביו, ורואה אותו בזקנים שחולפים על פניו בשדרה ובמאכלים שאהב, בחלומות לא פתורים. ואם הייתי יכול להשמיע אותו כרקע לאחת היצירות שלי, הייתי בוחר בשיר שכתבתי, "אישה ללא צל".

Grandaddy, צובטים את הלב של כהנא  

אישה ללא צל

"בחשיכה נדמה לה

שרק היא שם

באור הפנס הכל שוקק חיים

חוץ ממנה

'מוזר שקברת אותו באדמה

ופונה אליו לשמיים'.

חשבה לעצמה

מביטה בצמרות העצים בשדרה

עצמותיה מצטננות

עטלפים

ממהרת למעבדת השינה

בידה שקית נייר

ובתוכה חצי קילו תמרים 

מן הסוג שאביה הכי אוהב

אבל הוא מת,

מדוע בכל זאת קנתה?

זרקה אותם לפח

לא עצרה 

גם לא האיטה

מתוך תנועה

על אף שגם היא

נורא אוהבת את הסוג הזה,

בשבילה

זו עיר ללא צל

מסתובבת בלילות

עיניה רושפות

מתמחה ברפואת שינה".

כהנא. לא רק מוזיקאי (צילום: רונן ללנה)

סימן שאלה נצחי

אופיר טושה גפלא, שספרו "ביום שהמוזיקה מתה", עוסק בעיר שכל תושביה הניחו לבשורת המוות להכתיב את חייהם, וקשור בעלילתו למוזיקה  קשר מובהק. גפלא מספר כי השיר "Maryan" של הזמר רוברט וואייט, הוא אחד השירים היפים ביותר בעיניו, שנכתבו אי פעם, ונתן לו השראה רבה לכתיבה.

"אני לא מכיר עוד זמר נוסף שקולו נשמע לי כמו סימן שאלה נצחי. יש זמרים שקולותיהם מרשימים יותר, ויש כאלה שקולותיהם אפילו מעורפלים, אך קולו של וואייט יחיד במינו, הודות לחידתיות הבלתי פוסקת שעולה מתוכו, כאילו הוא בוהה בחלל ומשתף את המאזין בפעולה האינטימית".

רוברט וויאט יכול להימשך לעד

"הלחן מכשף אותי, כי מבחינתי הוא יכול להימשך לעד. הוא מסרב להתקבע במציאות אחת ויחידה. לכן, כשכתבתי את הקטע המצורף, בספרי 'ביום שהמוזיקה מתה', התנגן השיר בראשי. השיר כולו אינסוף אפשרויות, והקטע

קורא תיגר על האפשרות המוחלטת. האחת".

מתוך "ביום שהמוזיקה מתה": "משחר נעורי תיעבתי הכרעות חד-משמעיות, מלוות ברעם פטיש השופט על הדוכן. צלילה המתכתי של המערפת כשהיא שועטת לעבר הראש, רקיעת הנעל העיקשת, טריקת הדלת הנזעמת, לחיצה על כפתור הרה אסון, סחיטת ההדק, שחרור הנצרה, קריאת האיסור, חירשותו של סוף הפסוק. משחר נעורי נאבקתי על הזכות לערער. לכן בחרתי להתמסר למחשבותי".

"המחשבה מערערת על הכול, היא מעניקה לאדם את היכולת לחתור תחת האפשרות האחת והיחידה ולהמירה באחרת, ואולי באחרות, העיקר לא להסתפק ברודנותה של הפוסקת הבודדה, זו שממנה אין לכאורה חזרה. אין ראש שלא מסוגל לסוב לאחור, זולת הראש הערוף".