מקסם שב
אפשר להבין את ההחלטה לפצל את "הארי פוטר ואוצרות המוות" לשני פרקים. חלקים משמעותיים הושמטו ולמרות שהסרט נשאר גדוש באלמנטים מוכרים, האווירה אפלה וקודרת מבעבר
ההקרנה שבה צפיתי ב"הארי פוטר ואוצרות המוות: חלק 1" ("Harry Potter and The Deathly Hallows: Part 1") היתה גדושה בילדים ובני נוער נרגשים, רבים מהם חובשים מצנפות קוסמים ועטויים בגלימות. חלקם עדיין בבית הספר היסודי, וחלקם כבר מתקרבים לסוף התיכון - אך עבור כולם עולמו של הארי פוטר מהווה חלק בלתי נפרד מחייהם.
כמו שלוש הדמויות הראשיות ושלושת השחקנים הצעירים המגלמים אותן, כוחה יוצא הדופן של הסדרה טמון בעיקר בקסם אחד - כזה שמופיע גם בעולמם של המוגלגים - תהליך ההתבגרות על הריגושים הטמונים בו, הפחדים והתסכולים הצצים במהלכו והתקווה להשיג את המטרות המצויות באחריתו.
הגעת החלק הראשון בעיבוד לספר השביעי והאחרון (החלק השני ייצא ביולי 2011) היא יום חג עבור המעריצים הרבים של הסדרה, אך הסרט עצמו רחוק מלהיות חגיגי. כפי שידוע היטב לקוראים הרבים של הספר, זהו החלק הקודר ביותר ובמיוחד הדבר נכון לגבי שני השלישים הראשונים שלו - שהם החלק המעובד בסרט. התוצאה קודרת ואפלה, ובה רגעים מעטים של הומור וקלילות. גישה לא מבטיחה לסרט ילדים, אך כזו המשקפת את מה שמעריצי הסדרה מצפים ומייחלים לו.
לא רק כסף
הפיצול של הספר לשני חלקים נראה כהחלטה ערמומית מבחינה כלכלית. הקהל המסור הוא בבחינת קהל שבוי שהיה מגיע גם אם הסרט היה מפוצל לארבעה חלקים. משמעותו הכלכלית של הפיצול היא הכנסה נוספת של יותר ממיליארד דולר במחיר המזערי של עלות ההפצה של החלק השני. אין לזלזל בחשיבות תאוות הבצע כמניע להחלטה, ובכל זאת היא נובעת גם מצידוקים רלוונטיים וראויים יותר.
"אוצרות המוות" הוא לא רק הסיום של הסדרה, אלא גם הגילום המובהק ביותר לשאפתנותה של ג'יי.קיי רולינג. כמעט כל דמות, פרט עלילתי, סוג של כשף או מרכיב סמלי שעלה בספרים הקודמים חוזר ועולה במארג צפוף של התייחסויות שהכרחי להבנת העלילה.
את הגודש הזה לא ניתן היה להכיל בסרט אחד, ולמעשה גם בסרט המפוצל עדיין יש מרכיבים מהותיים שנותרו בחוץ או זכו להתייחסות שטחית. מיותר לציין כי מי שלא קרא את הספרים בסדרה ולא צפה בכל הסרטים הקודמים, יתקשה לעקוב אחר מהלך העלילה וספק אם יגלה בה שמץ של עניין.
הארי פוטר דוהר בדרך למיליונים
התלונות על קווים עלילתיים שהושמטו או צומצמו בעיבודי הספרים היו רעש רקע שליווה גם את הסרטים הקודמים. אך קיים הבדל בין השמטת עלילת משנה העוסקת בשאיפתה של הרמיוני לשחרר את גמדי הבית, לבין הנפח המינימלי הניתן בסרט זה לגילויים על עברו המורכב והבעייתי של דמבלדור. במקרה הראשון הנזק הוא מזערי, במקרה השני יש פגיעה במהלך מהותי התורם להבאת הגיבור לרגעי ההכרעה של חייו.
ישנן השמטות נוספות שפגיעתן קלה בהרבה - למשל, סגירת המעגל עם הדארסלים, ובעיקר ההימנעות מהצגת השינוי לטובה ביחסו של דאדלי להארי. ישנן גם השמטות שפגיעתן תורגש בעיקר בחלקו השני של הסרט - כמו ההתייחסות הזניחה לקשר בין טונק ולופין.
כובד המשקל על השחקנים
התסריטאי סטיבן קלובס והבמאי דיוויד ייטס כבר צברו ותק משמעותי בסרטי הסדרה (לקלובס זהו הסרט השישי, לייטס - השלישי). ובכל זאת הבעיות שבסרט נובעות לא רק מההשמטות, אלא גם מהדגש המופרז שיש בעלילה על היחסים בין הארי (דניאל רדקליף), הרמיוני (אמה ווטסון) ורון (רופרט גרינט).
מתחילים להרגיש את הסוף. הארי פוטר וחבריו
חלק מרכזי בעלילת הספר והסרט מתרחש במהלך המסע המדכדך למציאת ההורקרוקסים והריסתם, אך הוא מותיר את השחקנים הצעירים חשופים בצריח. ללא הליווי של מיטב השחקנים הבוגרים של אנגליה, ללא אותו רצף אופייני של הסחות דעת קסומות, כל כובד המשקל מוטל עליהם.
נדרשת מהם הפגנה של יכולת משחק משמעותית כדי לעצב באופן משכנע את הדינמיקה המורכבת של אהבה, ידידות, קינאה, כעס ואפילו תשוקה שיש בין הדמויות. אין ספק שהיכולות של
השחקנים הצעירים התפתחו באופן ניכר מאז הסרט הראשון בסדרה, אבל זו עדיין נקודת תורפה בסרט.
אם בסרטים הקודמים לא מעט היבטים בתהליכי החיזור והבלבול של גיל הנעורים הוצגו בטון קומי, הרי שכאן הנושאים הם כבדי משקל והרי גורל. צעקות הסבל של הרמיוני המעונה על ידי המכשפה בלטריקס לסטריינג' (הלנה בונהם קרטר) או חיזיון הקנאה של רון הרואה לנגד עיניו את הארי והרמיוני ערומים ומחובקים (אל חשש, לא רואים כלום) הם רגעים מפתיעים בבוטותם, אך מפתיעה מכל אלו היא הסצנה (שלא היתה בספר) שבה הארי מנסה לנחם את הרמיוני בריקוד סלואו לצלילי ניק קייב.
גם אם הסרט אינו נטול פגמים, אי אפשר שלא להתרגש, או לכל הפחות לחייך, לנוכח רגע זה המבהיר את הדרך הארוכה שעברנו מאז שעשו שלושת הילדים את צעדיהם הראשונים בהוגוורטס.
