חופש חשוב מאוכל? כשהקפיטליזם הופך חזירי

הסוציולוג הגרמני גאורג זימל מתעניין בשלושה דברים במיוחד: בכסף, בעיר ובמודרניות. והוא טוען שכלכלת הכסף היא אחד מן היוצרים של ההוויה החברתית המודרנית. בטור הזה נציג חלק מדבריו וננסה לבחון אותם בצורה ביקורתית.

על המצאת המזגן ועל גורד השחקים

שוב אנחנו חוזרים לפתיחה של "זמנים מודרנים" של צ'פלין. היא שימשה אותנו כשדיברנו על אדם סמית והיא רלבנטית גם כאן. עדרים של חזירים (זו פארודיה) שוטפים את הרחובות ומיד אחריהם אלפי אנשים. כולם יודעים בדיוק לאן ללכת. סדר אדיר בתוך כאילו בלגן ענק.

כאן בדיוק אפשר לראות, יגיד לנו הסוציולוג זימל, איך מתאפשר הקונסטרוקט (המבנה) הענק הזה המכונה "העיר הגדולה", המטרופוליס הענקית כמו ניו-יורק, לונדון ובקטן גם תל אביב שלנו באמצעות כלכלת הכסף. נדגים למה אנחנו מתכוונים.

בספרו הקלסי של האדריכל רם קולהאס "הזיית ניו יורק" (בהוצאת בבל ארכיטקטורות - המעולה) קולהאס מספר לנו דבר מעניין שלא חשבנו עליו; בניין המשרדים הענק המודרני - גורד השחקים - לא היה מתאפשר לולי המצאת המזגן. חישבו פשוט על המסדרונות הענקיים ועל החדרים הקטנים.

מלכודות אור ומלכודות חום. ככה זה לפי קולהאס וככה מאפשר הכסף את העיר הגדולה. מה שנראה כמו בלגן מטורף בסרט של צ'פלין הוא בעצם תוצר של דבר אחד משמעותי; דייקנות חישובית. וכמו שהזכרנו בטור הקודם - היא מתאפשרת באמצעות הכנסת הכסף.

האינדיבידואל העליז

זימל אופטימי. הכסף משחרר והכסף מאפשר. הוא גורם לנו לרחף באוויר החברתי העירוני כמו בלון הליום מופשט. אבל לא לרחף סתם, אלא לרחף כמו צפלין בין תחנה לתחנה - בין נמל לנמל. אנחנו מדלגים בין עבודה לעבודה ומרכיבים לנו חיים וקריירה.

זימל, כמובן, לא מתאר את התקופה של ימינו שבה מדלגים חופשי ממקצוע למקצוע ומתפקיד לתפקיד, אלא למעבר מחברה נוקשית של ימי הביניים ותחילת המודרניות לחברה של תחילת המאה. הוא טוען שהכסף הפך לאמצעי שליטה חברתית ומחליף את החוקים והמסורות הנוקשים.

כדי להסביר, נתחיל במשטר הפיאודלי הנוקשה של ימי הביניים. שם היו סדרים חברתיים מוקפדים. שם היו מעמדות, והעליה בסולם החברתי ואפילו שינוי המקום או שינוי הסטטוס האישי היו לא פשוטים בכלל. איכר צמית, כזה שנולד על אדמת האדון - גורלו היה להישאר איכר צמית כזה. וכזה היה גם גורל ילדיו.

היתה, מה שנקרא, קביעות לתפקיד וצמידות למעמד. אומנם ילדי איכרים חכמים יכולים היו להצטרף לכנסיה הקתולית, ללמוד קרוא וכתוב, להתפתח ולצמוח לתוך הפוליטיקה הכנסייתית הסוערת. אבל כאמור, אלה היו במיעוט. הרוב היו צמודים.

נמשיך הלאה גם לעיר הביניימית (של ימי הביניים). נולדת לאב סנדלר - סביר מאוד שתשאר סנדלר כל ימי חייך. היית לומד את העבודה בסדנא של אבותיך ומחליף אותם בזמנם. גם כאן זה לא מוחלט. 

גם כאן היו מעברים, ובכלל "ימי הביניים" הוא מושג שמתאר תקופת זמן ענקית - משהו כמו אלף שנה, ובודאי היו שינויים. אבל אנחנו מדברים על העקרון החברתי הסודר המוביל.

וכשבא הכסף, ככה זימל טוען, בא השחרור. הכסף מאפשר לחברה לנהל את חלוקת העבודה ואת מערך ההתפרנסות.

תחשבו, אנחנו נמצאים בנקודה מסוימת, עובדים, מקבלים נקודות. הנקודות האלה - ממש כמו במשחק מונופול, מאפשרות לנו ללכת לנקודת חלוקת מזון לתת אותן ולקבל מזון. מחר נצא לנדוד? אין בעיה? נמשיך לקבל נקודות במקום אחר.

מאיכר צמוד לאדמה לפועל חקלאי חופשי

האם זה באמת הופך אותנו לחופשיים? את זה נברר מיד! זימל חושב שמתן הכסף כשכר עבודה משחרר. הוא מאפשר נדידה והוא אנטי הצמדות לאדמה. כשאין כסף, אתה צמוד לאדמה של האדון, אתה מעבד אותה ואתה מקבל חלק מהיבול שמספיק בדיוק לפרנסה שלך.

כשהשכר משולם במטבעות אתה יכול לקבל אותו בכל מקום. אתה יכול לנדוד ולחפש מקומות שיהיו אולי טובים יותר ורווחיים יותר. אתה מסתובב בין איכרים שונים, אתה מציע את עצמך כפועל. כשיש עבודה אתה עובד, משתכר וכשאין אתה הולך.

נראה שזימל צודק. הוא מתאר תהליך סביר מבחינה כלכלית - חברתית. אבל מה בקשר לשחרור? האם החופש באמת טוב כל כך? האם "היות חופשי" הוא באמת ערך עליון כמו שמתייחסת אליו החברה שלנו?

כאן אנחנו ממליצים על הספר "ענבי זעם" של הסופר האמריקני ג'ון סטיינבק. הספר הזה מתאר משפחת איכרים אמריקנית מהמעד הבינוני הנמוך בזמן המשבר הכלכלי האדיר של שנות השלושים. אותה משפחה מעבדת את חלקת האדמה שלה, אשר הופכת בעקבות שנות בצורת לממושכנת.

כבר בתחילת שנות השלושים מאבדת המשפחה את האדמה ביחד עם עשרות אלפי חקלאים אחרים. אומנם הם לא צמיתים אלא בעלי הקרקע, אבל הם מצליחים איכשהו להתפרנס. הם מעבדים את האדמה שהיתה שייכת להם פעם, משלמים רנטה וחיים מהיבולים. אבל מרגע שהם מגורשים מפיסת הקרקע שלהם והופכים לפועלים להשכרה הם נדונים למסע עגום ואפילו מוטרף אחרי כמה פרוסות לחם ליום.

בני המשפחה נודדים באופן חופשי בתוך כלכלת הכסף הקורסת של ארצות הברית של המשבר הגדול, ביחד עם מאות אלפי איכרים לשעבר הדומים להם ומנסים לשווא להשכיר את עצמם כפועלים שכירים. והם רעבים. פשוט כך.

הספר מסתיים בסצנה נוראית - אנושית בו בת המשפחה חבצלת השרון (כן זה שמה) מניקה אדם פצוע ורעב כדי להציל אותו. יש לה חלב, כי התינוק הקטן שלה מת לא מזמן מרעב.

שאלות למחשבה

חשוב לציין. זימל הוא לא קפיטליסט חזירי כמו שמקובל להגיד בימינו. והסיפור שהבאנו לא קשור אליו. זימל הוא סוציולוג שבוחן את התפתחות המודרניות הכלכלית בעיר הגדולה. הוא מתאר תהליכים מעניינים ונכונים. נחזור אליו בטור הבא.

כאן אנחנו משתמשים בו כדי להעלות שאלות, שקשורות לערכים שעליהם גדלנו. מה חשוב יותר, שובע או חופש? אותנו חינכו ברוח דמוקרטית, או ליתר דיוק ברוח סוציאל דמוקרטית. אבל מה קורה כשהסוציאל דמוקרטיה נעלמת או לפחות מתחילה לצלוע. שאלה טובה.

שימו לב, אין כאן מטרה לשכנע אתכם הקוראים כי קומוניזם או כל מני שיטות כלכליות אחרות טובות יותר מהשיטה שלנו. בפירוש לא. אבל יש כאן באמת שאלה מעניינת של בחירה בערכים. בדרך הכלל מדברים על הדילמה הזו כדילמה שבין חירות לבין שוויון. שני ערכים שלא תמיד תואמים.

אבל אנחנו צנועים הרבה יותר. לא שוויון אנחנו מחפשים. אולי פשוט פרוסת לחם. ואם כך, איך צריך לסדר את החברה שלנו.

ד"ר אושי שהם-קראוס, סוציולוג ופילוסוף של הכלכלה. מלמד בחוג למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב ובבית הספר לכלכלה במכללה למנהל. הוא חוקר של מדינת הרווחה החדשה. ספרו "בודריאר וסימולקרת הכסף – על כסף, שוקי הון ומשברים פיננסיים" יצא לאחרונה לאור בהוצאת רסלינג. ניתן לפנות אליו במייל: ushik42@gmail.com