אקורד סיום

הגאונות, אמר פעם מישהו, היא היכולת לכתוב שירים פשוטים: כאלה שבנויים משלושה וחצי אקורדים, אבל אתה מזמזם אותם מההאזנה הראשונה. מה שמייחד ומכניס אותם להיסטוריה של המוזיקה הוא כנראה העובדה שיש בהם חיבור נדיר לתמליל פשוט שחודר ללב. כאלה היו השירים של סולומון ברק, שהלך לעולמו לפני כחודש ודבר מותו נעלם מהרדאר הציבורי.

כולם היו עסוקים בשבועות האחרונים בציון יום השנה ה־70 להיוולדו של ג'ון לנון, שנודע גם הוא ביכולתו הקלילה לייצר שורות בלתי נשכחות ולחבר בטבעיות ובפשטות בין מילים למוזיקה. אבל דווקא את ברק, שהגיע בשקט לגיל 70 ומת בנסיבות טבעיות, שכחו. וזה עוד האיש שכתב את השיר הכי שמח בעולם.

איך בכלל קובעים מהו השיר הכי שמח בעולם? אפשר לחבר נוסחה מדוקדקת שתכלול את מספר השניות שעוברות מהרגע שהשיר מתחיל להתנגן ועד שאתה מתחיל לזמזם אותו; לחבר את זה למספר הביצועים של אותם עשרות אמנים שפשוט לא עמדו בפיתוי לתת את האינטרפרטציה שלהם לפצצת השמחה הזאת; ולהכפיל את כל זה במספר הנערים האמריקאים שעמדו בגראז' עם גיטרה שקנו בחנות יד שנייה, וניגנו ביד רועדת את האקורדים של השיר הזה כשחיוך אווילי מרוח על פניהם.

"איזה גלידה מוזרה זאת"

הנערים האלה חייבים את החיוך שלהם לילד שחור מפילדלפיה, שגדל במשפחה ענייה כצעיר מבין שבעה אחים ואחיות. סולומון ברק לא ידע שהוא עומד לכתוב את השיר הכי שמח בעולם. הוא רק ידע שצריך לעשות מה שאמא אומרת, וההוכחה לכך היתה בליטה קטנה בראשו, תוצאה של מכת מחבת אדירה שספג ממנה כשהעז להתחצף בילדותו. את אביו לא הכיר מעולם, אבל מאמא ברק בהחלט לא שיחקה משחקים והאמינה באהבה קשוחה.

הילד גדל באורח דתי, עבד בבית לוויות כקברן וכחונט גופות, ובהמשך הפך למטיף בכנסייה אוונגליסטית. אבל האהבה למוזיקה תמיד פיעפעה בו. כשהיה רק בן 20 ניסה את כוחו בעולם המוזיקה החילוני בחברת "אטלנטיק", ויצר להיטים כמו Cry to me (שהופיע גם בסרט "ריקוד מושחת"). אבל המפנה בחייו התרחש ב־1964, אז כתב יחד עם ג'רי ווקסלר וברט ברנס את המנון השמחה האולטימטיבי: שיר בשם Everybody needs somebody to love.

תעשו ניסיון: תשמיעו לעצמכם את הגירסה המקורית, או את זאת של הרולינג סטונס, או את הגירסה הנפלאה באמת של ווילסון פיקט - או מצידי אפילו את הגירסה של משינה, "כל אחד בסוף צריך למות", הומאז' ברור ומודע לשיר של ברק - ונסו לעלות על הרגע המדויק שבו השיר הקסום הזה תופס אתכם. אולי זה מקצב הסול שמקפיץ את הראש מעלה ומטה, ואולי זה המסר: שכל מה שאנחנו צריכים זה רק מישהו שיאהב אותנו בעולם המחורבן הזה.

השיר הזה חייב במידה רבה את תחייתו המאוחרת לביצוע של "האחים בלוז". לא רבים יודעים, אבל אחת הסצנות הידועות ביותר בסרט, זאת שבה חברי הלהקה מגלים שההופעה שלהם היא בבר של דרומיים גזענים חובבי קאנטרי - מבוססת בחלקה על סיפור שקרה לברק.

בגלל החינוך הטוב שקיבל בבית היה לו מבטא מצוין ומצוחצח, רחוק מאוד מהג'ייב השחור שרווח בשנות ה־60. באחד הימים התקשר אליו מישהו והזמין אותו להופעה במיסיסיפי. ברק מספר שהאולם היה חשוך, הלהקה החלה לנגן והוא פתח בהקדמה של השיר, כשלפתע הבחין בבירור שכל אלפי הנוכחים עוטים גלימות לבנות וכיסויי ראש של הקו־קלוקס־קלאן. כן, אותם רד־נקס שלא ממש אוהבים צבע שחור. אחרי כמחצית השעה חולצו ברק והלהקה באדיבות המשטרה. "זאת היתה העצרת השנתית של הקלאן", הוא נזכר בנוסטלגיה באחד הראיונות שהעניק לפני מותו. "אבל הם היו קולים אחרי שהטעות התגלתה. אפילו נתנו לי סדין לבן משלי".

עד כמה אמיתי הסיפור הזה? קשה לדעת. ג'רי ווקסלר, הבוס של אטלנטיק ואחד מחבריו לדרך של ברק, טען שהוא היה אחד הבלופרים הגדולים בעולם, וטווה עלילות ששאל מאחרים רק כי סייעו להגדיל את המיתולוגיה סביבו. "פעם הוא סיפר לי שברח מבית משוגעים בפילדלפיה", סיפר פעם ווקסלר. "זה היה סיפור מדהים. שנים לאחר מכן פגשתי זמר גוספל שסיפר לי בדיוק את אותו סיפור".

כזה היה ברק, תמיד גדול מהחיים. הוא הוליד בסיוע נשותיו 21 ילדים, 90 נכדים, והשד יודע כבר כמה נינים. תמיד הוא היה במשקל עודף להפליא, והופעתו החיצונית נראתה כמו שילוב בין כומר מהוגן, ליינבאקר בפוטבול וראפר עצבני. הוא לא הפסיק להופיע, להוציא אלבומים עם מיטב המוזיקאים שהתגאו לחלוק איתו אולפן, ואפילו זכה בגראמי ב־2003. ב־10 באוקטובר השנה הוא מת בשדה התעופה סחיפול, לאחר שככל הנראה לקה בליבו בדרך להופעת סולד־אאוט באמסטרדם. מסתבר שדווקא משינה צדקו: כל אחד צריך בסוף למות.