ברוס לי, שיבוט לי

ה-20 ביולי 1973 התחיל כמו עוד יום קיצי שגרתי בדברי ימי העולם והסתיים כמו ה-5 באוגוסט 1962 (יום מותה של מרילין מונרו), או ה-16 באוגוסט 1977 (יום מותו של אלביס פרסלי). כנראה השמש והחום לא עושים טוב לאייקוני תרבות אמריקנים, וגם לא לאלו המזרח-אסיאתים. באותו יום מר ביולי 1973 מת בהונג קונג אמן הקונג-פו הקולנועי ברוס לי. בלי זעקת קרב חדה או אבחת נונצ'אקו - כך בשקט סיים את חייו כאחד האדם בגיל 32, כתוצאה מדימום במוח.

בשבת יצוין ברחבי העולם יום הולדתו ה-70 של ברוס לי. מעריציו האבלים עדיין מתקשים לעכל את מותו בטרם עת, וכמו בכל מקרה של סלבריטאי שהולך לעולמו בגיל צעיר, גם כאן יש מי שמוצא קרקע פורה לתיאוריות קונספירציה - ממש כמו במקרה של מרילין ואלביס. הרי לא יתכן שהאתלט המדהים, שהיפנט רבים כל כך באמצעות מיומנותו באמנויות הלחימה והפך את ז'אנר "סרטי הקראטה" (כך נהגנו לקרוא להם בישראל, למרות שמדובר בקונג פו) לפופולרי כל כך בכל הגלובוס - מת סתם כך, ועוד מוות שגרתי.

"הדרקון". ברוס לי לוקח את העניינים לידיים

מוות שגרתי? לא היה דבר כזה בסרטיו של לי: באלו המעטים שהצליח להשלים במחצית הראשונה של שנות ה-70 היו הרבה מכות, כלי נשק קרים אוריינטליים, דיבוב לא מסונכרן והרבה מקרי מוות - סתמיים או דרמטים - כולם תוצאה של חבטה מדויקת בתזמון נכון של המאסטר. כך ב"בוס הגדול", "אגרוף הזעם", "שאגת הדרקון", ו"הדרקון" שיצא לאקרנים ב-1973, שישה ימים אחרי מות הכוכב. חמש שנים לאחר מכן יצא "משחק המוות" בכיכובו, המבוסס על חומר גלם שצולם לפני מותו.

ב"משחק המוות" מתמודד לי בין השאר עם הקולגות מאימוני הקונג-פו, דן אינוסנטו ורוברט וול. זכור לטובה גם המפגש ההזוי שלו עם הכדורסלן הענק קארים עבדול ג'אבאר, שלא ממש מיומן באמנויות לחימה אבל מקרין לא מעט עוצמה עם ה-2.17 מטרים שלו. השלמת ההפקה התאפשרה בזכות גיוסם של שלושה כפילים של לי, שמילאו את מקומו. 

אחד על אחד, לא בכדורסל

יואן ביאו, קים טאי צ'אנג וצ'ן יאו פו - הצופים במערב לא שמו לב להבדל, שכן כידוע הרגישות שלהם לתווי פנים אסיאתיים לא ממש גבוהה. חוסר הרגישות הזה איפשר הפקת סרט המשך, "משחק המוות 2", ב-1981, המבוסס על צילומי ארכיון של לי המנוח וכפיל נוסף, טונג לונג. זה היה אמור להיות הסוף של לי. אזלו חומרי הגלם - אבל לא הכפילים והשיבוטים. כמו למרילין ואלביס, גם לו יש הרבה כאלה, והם ממלאים את מקומו בהצלחה יתרה עד היום.

עוד לפני יציאת "משחק המוות", היה מי שניצל את הטלטלה שעברו סרטי הקראטה בעקבות מותו של לי. ב"יציאת הדרקון, כניסת הנמר" מ-1976, ברוס לי הטייוואני (באנגלית Li, בניגוד ל-Lee כמו זה המקורי) - או בשמו האמיתי, הו צ'ונג טאו - מגלם תלמיד של לי, בחיפוש אחר הסיבות למותו. בכך בישר כי הוא הנמר יורשו של הדרקון, וניסה להצדיק זאת ב-31 סרטים, כמו "ברוס לי נגד אגרוף הברזל" (1974) ו"ברוס לי נגד סופרמן" (1975).

יצא דרקון, נכנס נמר

לפעמים התיימר אפילו לייצג את ברוס לי המת בעולם החיים, בסרטים "הדרקון חי" ו"ברוס לי, אנחנו מתגעגעים אלייך" מ-1977, אולם היה לו מתחרה רציני על הבכורה בדמותו של דראגון לי. השניים אף הופיעו יחדיו בסרט התיעודי "ברוס לי האמיתי", בו שניהם מתמודדים למעשה על צוואתו של האייקון.

המירוץ אחר הירושה של לי הגיעה לשפל עלילתי חדש כשהבמאי ג'וזף קונג ליהק את דראגון לי ושני כפילים נוספים על מנת שיגלמו את שיבוטיו של הכוכב עצמו בסרט "שיבוטיו של ברוס לי". מציאות ודמיון התערבבו ביחד עם ידיים, רגליים וחרבות. ברוס לי 1 (דראגון לי), 2 (ברוס לה) ו-3 (ברוס ליי) המשיכו את המורשת הגנטית של המקור, אבל בכל הנוגע לזו הסינמטית הם לא עמדו בציפיות.

בסך הכל, דראגון לי גילם את דמותו של לי המקורי בלא פחות מ-33 סרטים מ-1975 ועד 1994, שרובם נושאים את השם לי או דרקון. מבחינת דראגון, שנחשב לשיבוט המוצלח ביותר של ברוס, ההסתגלות היתה קלה - אולי כיוון שהוא רגיל להחליף שמות בעקבות נדודיו. הוא נולד כמון קיונג-סוק בצפון קוריאה, זכה לשם קיו ריונג בדרומה, ויאצ'יסלאב יקאסיסני בברית המועצות וכאמור דראגון לי בהונג קונג - השם הקל והרווחי ביותר - אותו הוא נושא גם כיום, כמפיק סרטים בסיאול.

דראגון לי. אז מי פה אמיתי?

דראגון לי, ברוס לי, ברוס לה, ברוס ליי ואחרים שניסו ובעיקר כשלו חייבים את הקריירה המפוקפקת שלהם לברוס לי האמיתי, שהשתתף כאמור בהרבה פחות סרטים מהם. גם ג'קי צ'אן חייב כנראה את הקריירה למאסטר, אולם הוא עשה בשכל והצליח להיחלץ מציפורני הדרקון בדרך חדשה ועצמאית משלו.

בניגוד לשיבוטים הקודמים, צ'אן שיתף פעולה עם לי ב"אגרוף הזעם" וב"דרקון" כניצב לא בולט במיוחד - ובדרכם של אלה לא זכה לחיי מסך משמעותיים. דווקא אחרי שזכה לתפקיד ראשי בסרט "הנמר הקטן מקנטון", עשה תפנית לכיוון הקומדיה - מנעד הפרצופים שלו התרחב והופיע מדי פעם חיוך שנעדר על פי רוב מפניו הדרמטיים והמוחצנים של המאסטר. הוא עזב את הונג קונג לטובת הוליווד, שם הוא זוכה להצלחה רבה ואף כיכב השנה בחידוש של "קראטה קיד".

צ'אן במפגש הקצרצר עם לי ב"הדרקון"

כמו במקרה של צ'אן, ואפילו יותר, הוליווד אימצה את ג'ט לי - שלמרות שמו, מעולם לא התיימר להיות שיבוט של ברוס לי (זה לא אומר שהוא לא כזה). הוא התחיל את הקראטה ב-1982 ב"מקדש שאולין" והמשיך כל הדרך להוליווד עם "נשק קטלני 4" ו"רומיאו חייב למות". הוא אפילו שיתף פעולה עם צ'אן ב-"Forbidden Kingdome" ב-2008. אפשר להגיד שהוא עשה את זה בגדול באמריקה.

ולפעמים היתה זאת אמריקה שעשתה זאת בגדול בעורף האויב - כלומר באסיה. כך למשל צ'אק נוריס, מכר קרוב של ברוס לי (שאגב נולד בכלל בצ'יינטאון בסן פרנסיסקו). אי אפשר להגיד שהם נושאים את אותו DNA. גם מי שחסר יכולת אבחנה דקה, יווכח שלא זה העניין. נוריס הוא ביטוי לתופעה מעניינת בסרטי הקראטה: האויבים הכי מפחידים והמיומנים ביותר באמנויות לחימה אסיאתיות, הם דווקא היריבים המערביים לבני העור. נוריס היה כזה עבור לי ב"משחק המוות" ואחרים.

נוריס בלי זקן ב"שאגת הדרקון"

אבל עם התפנית של נוריס מסרטי קראטה לסרטי אקשן, הוא יכול היה להסיר את חגורתו השחורה של הנמסיס ולהתחיל לחבוט בנבלים כדמות חיובית ולבקנית יותר. זו היתה ההזדמנות שלו לנקום באותם "מלוכסנים" כלוחם אמריקני בג'ונגלים של וייטנאם, או ברחובות הונג קונג.

לצחוק ולבכות

לא כולם לקחו את המתח בין המזרח למערב כל כך ברצינות. בעיצומו של גל החיקויים, גילם אוון קים את מיסטר לוּ - הלא הוא בבואתו הפארודית של לי בקטע "בעבור חופן יינים" שמופיע ב"סרט מטוגן" (1977) וצוחק על "הדרקון". מעולם לא העזו להציג את דמותו של המאסטר באור מגוחך כל כך, אבל תודו שזה די מתבקש. ביזוי כבוד המת? ובכן, מעט לאחר מכן מופיע הקטע המקברי של "העמותה למלחמה במוות". מצחיק לא פחות.

לוּ לא לוקח ברצינות

ואם כבר קומדיות, אז נסיים בטרגדיה - זו של ברנדון לי, היורש הבלתי מעורער של ברוס לי, לפחות מההיבט הגנטי. בנו של הדרקון ניסה את מזלו באמנויות הלחימה וחילק זמנו בין הסצינה הקולנועית האמריקנית ("צמד לעניין" ו"אש מתמדת") לזו ההונג-קונגית ("Legacy of Rage"). ב-1993 החל בצילומי "העורב" ובמהלכם נפגע מקליע חי ומת - כמעט עשרים שנה אחרי מות אביו. עכשיו תגידו לנו שאין פה קונספירציה?