התנגשות האידאולוגיות

• "המפלגות החילוניות מנסות לכפות לימודי ליבה על מערכת החינוך החרדי".
• "המפלגות החרדיות מונעות גיוס בנות לא-דתיות באמצעות 'כפייה' קואליציונית על החילונים".
• "הורים חרדים מושלכים למעצר משום שאינם מקבלים את פסיקת בג"ץ על אופי בתי הספר שלהם".
• "מפלגות חרדיות מאמצות קו הלכתי מחמיר, ומעמידות בספק את תוקפם של אלפי גיורים שנעשו על-ידי בתי דין ממלכתיים בצה"ל".
• "מפלגות חילוניות מנסות להכריח תלמידי כוללים ללכת לעבודה באמצעות קיצוץ קצבאות".
• "מפלגה חרדית מנדה ומחרימה, תוך שימוש בכינויים עולבים במיוחד, רב מקרבם שחטאו הוא שחשב אחרת".
• "חלק ניכר משחקני ויוצרי השמאל מחרימים את אריאל".
• "חרדים מנסים למנוע פינוי קברים לפי החלטת מועצת הרבנות מבית החולים ברזילי".
  

סיכום הביניים הזה של השבועות האחרונים הוא פירוש רש"י הטוב ביותר שיש לפרשת השבוע "וישב". שהרי חכמים אמרו "מעשה אבות סימן לבנים", דהיינו כל מה שקרה בתמציתיות לאבות, יעצב את ההיסטוריה של הבנים. פרשות האבות הן מעין "מפת דרכים" של העתיד לקרות לבנים.

גורל בלתי נמנע?

הדבר הבולט ביותר בפרשה שלנו הוא ריב האחים המסתיים בניסיון לרצח, שמתחלף בהגליה לעולמי-עד של יוסף, המתחרה העיקרי על הבכורה. הפרשה שלנו היא תמרור אזהרה מצלצל למה שעשוי לקרות לכוחות אידיאולוגיים בחברה, כוחות שלא מצליחים להידבר זה עם זה, ומנסים באמצעים מתוחכמים לכפות את מעמדם על זולתם.

יוסף מנצל את קרבתו היתרה לאבי המשפחה, יעקב, כדי לפרוס את חלומותיו ושאיפותיו. הוא יוצר קנאה ושנאה. הכוח שהוא מפעיל כלפי אחיו, הוא קרבתו אל האב. האחים חושבים שבכוח האלימות הדורסנית שהם מפעילים כלפי יוסף הם ימחקו את חלומותיו. והנה מי שזרק את יוסף לבור, ומכר אותו, בסופו של דבר, למצרים, מקבל אותו כשליט המתעמר באחיו.

בפרשות ההמשך יוסף מנצל את כוחו העצום, כמשנה לפרעה מלך מצרים, ובעצם כשליט הבלתי מעורער בימי הרעב, כדי להתעמר ולנקום באחיו. הוא לא מוכיח יכולת פיוס והידברות כשהם עתה נתונים לחסדו.

ושוב לאחר מות יעקב, האחים אינם מקבלים את מנהיגותו הטבעית של יוסף, הם חוששים מאד מכוחו, הם נופלים מפניו ארצה כעבדים רצוצים, אך הם אינם מקבלים את שלטונו באהבה ובהזדהות. יעקב עצמו, מדיח את יוסף האהוב ממנהיגותו, כמו גם את ראובן, ויהודה נבחר זולתם.

האם זהו גורל שאנחנו לא יכולים להימלט ממנו? זאת לכאורה המסקנה המתבקשת. אך רק לכאורה.

הרב קוק טוען שלא לחינם הזהות השבטית שלנו היטשטשה. איננו מודעים לזהותנו השבטית כיוון שעם ישראל, לאורך כל תקופת התנ"ך, לא הצליח לגבש זהות משותפת המורכבת, כענק פנינים, מהשבטים השונים. אנו זוכרים היטב שלבסוף ממלכת ישראל נשלטת על-ידי שליטים מבית יוסף, וממלכת ירושלים על-ידי בית דוד מצאצאי שבט יהודה.

היום, טוען הרב, המחלוקות האידיאולוגיות בינינו אינם מושתתות על תשתית משפחתית-שבטית. זה לא ריב חמולות, זה ריב אידיאולוגיות. ההבדל העמוק בין שני סוגי העימותים נעוץ בכך שאין תשתיות של מסורת עמוקה, הכרוכה בלכידות משפחתית. אלא תמהיל נייד למדי של אמונות ודעות, שלובשות ופושטות צורה כמו בקליידוסקופ ענק. הבה ונדגים זאת, שוב מתוך ההתנסות של בני דורנו.

איפה היינו, איפה אנחנו

הציונות הדתית ה"מזרוחניקית" המתונה, המירה את עצמה בהשפעתו של הרב צבי יהודה קוק זצ"ל לבעלת מחויבות דתית עמוקה (יש האומרים "כמו חרדית") להלכה. צאצאי "המזרחי" שגילה עמדות מדיניות מתונות עוד בקונגרסים הציוניים שלפני קום המדינה (האבות המייסדים נטו לתמוך בתוכנית אוגנדה) המירו את התפישה הזאת, בתפישה ציונית לוהטת, הדוגלת בארץ ישראל השלמה - וההמשך ידוע.

המזרחיים החרדים ניערו את היד האשכנזית הלוחצת (ממנה לא ממש השתחררו כידוע) והחלו לפתח זהות ספרדית-חרדית עצמאית.

החרדים, שפעם היו מנוכרים למדינה הציונית, הפכו לחלק מהשלטון השבע, והם מעורבים היום פוליטית, בכל

המתרחש במדינה "הציונית" כאילו ממש ציונים הם (ואולי באמת?).

הסוציאליזם ששלט פה, עם הפנקסים האדומים (כשאני הייתי ילד) החליף את מקומו לתפישות מסורתיות נוסח מנחם בגין ויורשיו.

במילים אחרות, אולי-אולי, אנחנו פרק חדש, שאיננו כפוף עוד לגורל השבטים, שאינם מצליחים להתיך יחד זהות משותפת.

ואולי זו פרשת דרכים שאנו נמצאים בתוכה כבר 60 שנה. פרשת דרכים שבה אנו, בני הדור הנוכחי, נקראים לבחור בין שתי אפשרויות: האם נעצב את החברה שלנו כחברה שבטית ייצרית ואפילו אכזרית, הנלחמת על תפישותיה עד זוב דם? או שמא פנינו לחברה היודעת לנהל דיאלוג פנימי, ללא שימוש באמצעים כוחניים אם כי לגיטימיים (כנסת, בית משפט), בדרך לעיצוב זהות משותפת, המאפשרת לכל תפישת עולם לממש את עצמה, תוך הידברות מתמדת?