וואו, ריח אורנים. עכשיו תמזוג כבר

לא נראה לי שנעמי שמר ז"ל ביקרה אי פעם בפסטיבל היין של הרי יהודה, אבל נראה שהשורה "אוויר הרים צלול כיין" נוצרה במיוחד עבורו. זאת השנה ה־12 של הפסטיבל שמטרתו לחבר בין שתיינים לשבילים, ובמיוחד ל"דרך היין" - רשת אוורירית של כבישים קטנים המחברים בין 24 היקבים שהשתתפו בפסטיבל.

כבר הזכרתי כאן פעם שאני לא אורי דביר, ושאפשר לאהוב את הארץ הזאת גם מתוך סלון ממוזג, אבל אזור מטה יהודה הוא פיתרון משובח למי שמתעייף מהמחשבה על נסיעה לרמת הגולן. תמדדו 40 דקות מתל אביב, ונפלתם לנוף שנראה כאילו נלקח היישר, אה, מכל מיני מקומות: יש חתיכה מיוערת במיוחד בכביש שמוביל לכסלון, שנראה כאילו מישהו עשה לה קאט־אנד־פייסט מבורדו. ועם לא מעט דמיון מודרך, אפשר לראות את הלואר בעמק האלה ואת טוסקנה בבקעת בית שמש.

אבל באנו, כרגיל, לשתות - ואני השקעתי את החודש שחלף בטעימה רוחבית (מה ההבדל, בעצם, בינה לבין טעימה אורכית?) של היינות הטובים שמייצרים אנשי ההר. הנה כמה מהבקבוקים הטובים של כל אחד מהם. במחשבה שנייה, ההגדרה המדויקת תהיה "הנה הבקבוק הכי טוב מתוך הבקבוקים ששלחו היקבים ששלחו בקבוקים". אז יאללה, להרים.

• לצפייה במפה בגודל מקורי לחץ כאן
  

מקרא:

1) יקב בן חנה; 2) כרם ברקאי; 3) משק יין הנס שטרנבך; 4) יקב צפרירים; 5) יקב טפרברג 1870 ; 6) יקב יהודה; 7) יקב כץ; 8) יקב כרמי יוסף; 9) יקב לה טרה פרומסה; 10) יקב לטרון; 11) יקב מוני; 12) יקב נחשון כרמי איילון; 13) יקב סוסון ים; 14) יקב עגור; 15) יקבי עמק האלה; 16) ענתות; 17) יקב פלם; 18) יקב צובה; 19) יקב צרעה; 20) יקב קטלב; 22) יקב קלע דוד; 23) יקב קסטל; 24) יקב שורק; 25) יקב שריגים; 26) כרם ניר; 27) יקב נבו; 28) יקב בר גיורא

משק היין של הנס שטרנבך

החבר'ה מגבעת ישעיהו מתעקשים על ההגדרה "משק יין" ולא "יקב". ההסבר שלהם הוא שבמשק עוסקים בתהליך ייצור היין כולו, מהנטיעה ועד הדבקת

 התוויות, ואילו יקבים מסוימים קונים ענבים ועושים מהם יין.

הענבים של שטרנבך מגיעים מכרם ג'נבא שבנחל חכליל, בגבעות השפלה הגבוהה (לוקחים שמאלה בפנייה הראשונה של נחל האלה, תשאלו שם). ופייר? הג'נבא רזרב שלהם הפתיע אותי מאוד באיכויותיו הבולטות, בוודאי יחסית ליקב - סליחה, משק יין - שהוא רק בן עשר ומייצר פחות מ־10,000 בקבוקים בשנה. הרזרב אדום־עמוק, פירותי מאוד, ולא איבד כלום מהרעננות שלו בחמש השנים שעברו מאז הבציר. 100% קברנה סוביניון, ו־100% יין שהוא בדיוק מה שיין בוטיקי צריך להיות: שונה. אה, וטעים.

• ג'נבא רזרב 2005, 240 שקל
  

יקב קסטל

אנשיו מעדיפים להיקרא "יקב משפחתי" ולא "יקב בוטיק", אבל עזבו: מדובר באחד מיקבי הבוטיק הראשונים בארץ. הבציר הראשון, 1992, נקטף מחלקה

 קטנה ליד ביתו של הבעלים, אלי בן־זקן. היום נטועים הכרמים בצפיפות גבוהה באזור רמת רזיאל וצובה, במה שנחשב אדמת יין אידיאלית: מבחינה אקלימית היא דומה למה שאפשר למצוא בכמה מהכרמים הטובים בעולם.

עכשיו, קצת לא נעים להגיד, אבל הפטי קסטל הוא למעשה שאריות של הגרנד וין, יין הדגל של היקב. הבלנד כולל בעיקר קברנה סוביניון ומרלו, אבל גם קצת פטי ורדו, קברנה פרנק ומלבק. היין, שמיושן במשך 16 חודשים בחביות עץ אלון צרפתי, קיבל צבע סגול וטעמים מאוזנים, גם אם עדיין קצת סגורים. חכו איתו שנה־שנתיים ולא תצטערו. משפחה למופת, אין מה להגיד.

• פטי קסטל 2008, 120 שקל
  

יקב עמק האלה

לא רחוק מחוות הלוויינים הסוריאליסטית, באזור התעשייה הצמוד לקיבוץ נתיב הל"ה, שוכן היקב הזה. גם בלי התוכים שבכניסה והלוויינים שבחוץ יש בו מספיק

 מוזרויות: לפני כמה שנים סיפר לי המנכ"ל דני ולרו שהוא אוהב לעשות ג'אגלינג בכניסה, ושמדי פעם נכנס מישהו ומספר למוכרת שבחוץ יש משוגע עם מקלות בוערים. מעבר לזה נהנה יקב עמק האלה בן ה־12 מתדמית איכותית במיוחד; אני לא יודע אם זה התוויות הנאות, הבקבוקים הממוספרים או סתם היין המצוין, אבל אני די בטוח שזה לא הג'אגלינג.

את ענבי הסוביניון בלאן מגדלים אנשי עמק האלה בגב ההר, ליד היישוב נס הרים המוכר היטב לרוכבים על אופנועי ספורט — וחמור בהרבה, לרוכבי אופניים הדוקי מכנסיים. הסוביניון החדש הזה נבצר מוקדם והוא בעל חומציות ומינרליות נעימות, וריח תפוזים ולימונים פנטסטי, שפשוט מבקש איזו גבינת עיזים טובה.

• סוביניון בלאן 2009, 74 שקל
  

יקב כרמי יוסף

למעט היין עצמו, הדבר המרשים ביותר בכרמי יוסף הוא היקב עצמו. אל תבינו אותי לא נכון, אין קסם רב בפח הגלי שבתוכו שוכנים המכלים. אבל הוא נמצא

 בלב הכרמים הנטועים בפאתי המושבה כרמי יוסף, ולצידו במת עץ מוצלת שמזמינה אירועים בסגנון דרום איטליה: שמלות לבנות, סיגרים שמנים וכל היתר. אבל כרמי יוסף - או בשמו המוכר יותר, "ברבדו" - הוא יותר יקב של מקטרת וז'קט טוויד. אחרי הכל עומדים בראשו הפרופסורים בן עמי ברבדו ועודד שוסיוב, הראשון בכיר מומחי ישראל בנושא גפנים, והשני ביוכימאי שעשה דוקטורט על ארומת היין.

הענבים, כאמור, גדלים בסביבות היקב, על אדמת גיר כבדה שבשולי ערוץ נחל. הבלנד הזה - 90% קברנה סוביניון והיתר מרלו - נבצר לפני שנתיים. בלי סינון ואחרי תהליך הצללה הוא נכנס לחביות עץ אלון צרפתי ואמריקאי, שם יושן במשך שנה. התוצאה היא בדיוק מה שהייתם מצפים מזוג מדענים: מדויק, תכליתי, מאוזן ובעל צבע אדום עמוק. יין מצוין, גם אם נכשלתם בכימיה.

• קברנה סוביניון 2008, 129 שקל
  

יקב כץ

הביוכימאי חובב היין יוסי כץ שם לו למטרה לעשות יין ירוק (למרות שבדרך כלל יוצא לו אדום), כלומר נקי מכימיקלים כמו גופרית וסורבט. ביקב שבמושב מסילת ציון הוא עושה יינות מהסגנון הנפוץ בדרום אירופה, כלומר בעלי אחוז גבוה של אלכוהול ומתיקות. אלה מיועדים לאנשים בעלי טעם מסוים וקצת מוזר, ובמילים אחרות, לאנשים שאוהבים פורט. ואני לא סובל פורט. ניסיתי, בחיי שניסיתי - גם לקרר, כמו שממליץ כץ - אבל מה שבתוך הבקבוק לא הרשים אותי.

הרנואר האדום היבש הוא בלנד של קברנה סוביניון, מרלו וטיפה פטיט סירה שהגיעו מכרמים באזור. עד כאן הכל אחלה, אלא שהוא יושן בחביות עץ אלון מתובלנות שהשתלטו על הפרי, וגרמו לו להתמלא בטעמים מתוקים שמזכירים את היין החם והמתובלן ההוא שמגישים במסיבות כיתה, מה שגורם לי לא להתחבר אליו בכלל. גם מה שמחוץ לבקבוק לא מרשים: למרות ההנחות שאפשר לתת ליקב פרטי וקטן, עיצוב התוויות של יקב כץ בעייתי מאוד במקרה הטוב. שמעתי לפחות שלוש פעמים את המשפט "אוי, זה נראה לא משהו" כשהבקבוקים היו על שולחני, וחבל.

• רנואר אדום יבש 2007, 79 שקל
  

יקב טפרברג 1870

חישוב פשוט מעלה שהוא חוגג בימים אלה 140 שנה, מה שעושה אותו ליקב הפרטי הוותיק ביותר בארץ. לא ביקרתי שם מעולם, אבל אני יודע להגיד לכם שהוא ממוקם מול קיבוץ צרעה, לא רחוק מעיר האורות בית שמש. ואני יודע להגיד לכם

 גם שמדובר ביקב הרביעי בגודלו בארץ, שמסוגל לייצר כמות פסיכית של שבעה מיליון בקבוקים בשנה.

הענבים לשרדונה רזרב מגיעים מכרם שנטוע בתוואי נחל שילה בשומרון. אחרי חמישה ימי תסיסה מועבר היין לחביות עץ אלון צרפתיות למשך עשרה חודשים, ואז לעוד זמן קצר בבקבוק. העניין הוא שיש קצת יותר מדי חבית ולכן גם קצת יותר מדי חמאה ווניל בשרדונה הזה, וחבל: נדמה לי שהענבים היו נהנים מבילוי קצר יותר בחביות, מה שהיה מאפשר לגלות מה עוד הם מחביאים. אין לי מושג אם יעזור לחכות שנה־שנתיים, אבל בטח לא יזיק. כרגע זה יין לחובבים גדולים של עץ. בדיוק, נגרים.

• שרדונה רזרב 2009, 50 שקל
  

יקב שורק

במושב טל שחר תמצאו עוד אחד מיקבי הבוטיק הראשונים בארץ, שעדיין שומר על היקף ייצור צנוע מאוד של 7,500 בקבוקים לשנה. במקביל מנהלים שם גם בית

 ספר לעשיית יין, שהעביר השתלמויות למאות סטודנטים.

המרלו של היקב הוא יין מסדרה ממוספרת בת 600 בקבוקים בלבד, ואני מניח שמכאן מחירו הגבוה. הענבים מגיעים מכרם אדרת שבבעלות יקב עמק האלה, והם הגיעו לשורק ברמת הבשלה גבוהה. היין הושרה במשך 25 יום על קליפותיו, ואז התיישן במשך 18 חודשים בחביות חדשות. התוצאה? יין כהה מאוד, כמעט שחור, שאפשר בהחלט לתת לו עוד זמן, אבל כבר עכשיו הוא מגלה טעמים חיוביים של ריבה ואדמה, ודחיסות גבוהה שמגיעה עם אחוז אלכוהול גבוה - 15.3%. מומלץ.

• כרם יוסף מרלו 2007, 180 שקל