מיסיון חופשי

רגע לפני שחג החנוכה הפך לניצחון מוחץ של נינוחות ביתית - זה הגיע. בטרם הספקתי להתרווח כיאות עם סופגנייה, וכבר נאלצתי לגלות כי ריחם של מאבקי הדת לא נס עם ריבת התות. כמו בימים ההם, גם בזמן הזה - הזהות היהודית במאבק. גם 2,150 שנה אחרי.

בעודי אוחזת בסופגנייה, מנצלת הפוגה קלה בזירה הביתית לטובת דפדוף נינוח בעיתון והתחמקות מפירורי אבקת סוכר סוררים, נתקלתי בידיעה מטרידה: ארגון "יד לאחים"

ביקש להרים קמפיין רדיופוני להעלאת המודעות לסכנת המיסיונרים הפועלים בישראל. הארגון גייס כסף, הקליט הג'ינגל אך ראה זה פלא - אף תחנה ממלכתית, לא גל"צ ולא קול ישראל, הסכימו לשדר את המסר."יפגע ברגשות בני דת אחרת", תירצו שם את ההתחמקות. (אבל מה שפגע ויפגע ברגשות הדת היהודית במדינת היהודים, זה סיכון שמותר ורצוי לקחת).

העניין הזה, שמדיף ניחוח חזק של צביעות והתייפייפות מסוכנת, החזיר אותי באחת ליום ההוא, בגיל 14 וקצת, שבו שלפתי מתיבת הדואר עלון פרחוני. הזמנה להכיר מקרוב את "ערכי היהודים האמיתיים". ואם אני מעוניינת, ישנה גם תיבת דואר שאוכל לכתוב לה ולקבל סיפורים על "אהבת אמת" ולגלות את "מלך היהודים" ומורשתו. ולטובת מי שפספס את הרמז העדין - מדובר בישו הנוצרי, בגרסה המרוככת ל"מתחילים". כך בכל אופן, הם מתחילים.

המטרה: כולם

יהודים דתיים, כך מסתבר, זה די פשוט לצוד. הבסיס כבר ישנו, מה שצריך זה תוספות קלה ושדרוגים, כולל שטיפת מוח יסודית, כולל פאנלים - ומאמין חדש נברא. וכך בזמן שזמזמנו בישנוניות "מעוז צור" - אלה הפכו נועזים. ספרי ברית חדשה שמושארים "כאילו באקראי" בישיבות. וחבריהם ברוסית שנשכחים בקביעות בתחנות אוטובוסים באזורי מגורים של עולים מברית המועצות. מה פשוט ומה קל.

את הצעירים שהרגע חזרו מאשראם וישמחו לקבל "דעה שנייה", המיסיונר החביב יאתר בפסטיבלי העידן החדש שנחגגים להם תחת כל עץ רענן. ותסמכו עליהם, המקצוענים, שבין גלגול שכטה לדחקה, גם כמה רעיונות חדשים על ההוא מנצרת יתגלגלו להם.

את הילדים הקטנים אפשר לפתות, כמו כל פדופיל קלאסי, עם תוספות לפלייסטישן הביתי או כרטיסי מרי כריסמס מנגנים. גם ההורים, אל דאגה, יישאבו פנימה, באמצעות מימון חוגים, ומה שמכונה "פעילות העשרה תרבותיות".

ולא לשכוח את הכתות הנוצריות החדשות, של יהודים לשעבר ויהודים פלוס ישו בהווה. פה מדיניות העמימות משחקת יופי. מה פתאום נוצרים? חס וחלילה, יהודים. נכון יש "ברית חדשה" וגם שירים על "אני אוהב אותך יהושע", וברכה נוצרית בשילוב ידיים. אפילו בית תפילה של גוספל עברי יש גם יש. אבל עזבו אתכם בקטנה, אנחנו יהודים. אותו בית ספר, אותה שכונה, אותו חזון ציוני. אגב ביום שישי הקרוב יש "חוג בית", אתה בא? וכך, בלי ששמנו לב, עוד כמה נפלו ברשת. קבלו את גרסת שנות ה-2000 לשמד דתי. כאן, אצלנו בחצר האחורית. ומי שפוצה פה ומצפצף - ישתיקו אותו. או לפחות, יבטלו לו קמפיין.

לא פוביה של דתיים

אם חשבתם שפחדים מיסיונריים זה פוביה דתית, טעיתם. מתברר שיש עוד כמה חששנים, שדת לא הצד החזק שלהם, אך הזהות היהודית שלהם לא עומדת עם שלטי "למכירה". כמו טומי לפיד ז"ל, שטען כי "העם היהודי זכאי

לכך שבארצו המיסיונרים יניחו לו". ורבין שביקש שלא יהפכו את הצבא לכנסיה.

ואל מול היהודים של ישו, ישנם רבים וטובים שלא הלכו שלל אחרי ההצגה התמימה. כמו השופט לשעבר אהרון ברק שהכריז עליהם בפה מלא כנוצרים לכל דבר ועניין, קבל עם ומשפט. חתן פרס נובל אלי ויזל שאף תקף אותם במילים חריפות הרבה יותר וטען כי מדובר ביהודים שהפנו עורף לעמם ולמורשתם ואין להם את האומץ "ללכת עד הסוף" עם דרכם החדשה.

אלא שברדיו, כך נראה, לא מוטרדים מהאלפים שקמים מדי בוקר ל"עבודה", עם אתגר להמיר את דתם של אחרים. כמה מרגיז, דווקא אחרי שחשבנו ש"השטח פנוי" והוצאנו את המכבים לפנסיה עם לביבות בטטה למתנת פרישה, הדת היהודית צריכה לפרסם מודעה דחופה בעיתון יומי - דרוש מכבי.