800 קילומטר צפונה משטוקהולם ואתה עדיין אתה

1

2

"תשעה", עניתי, "והולך להיות שם בין אפס לעשר מעלות".

"איפה זה שם?".

"צפון שוודיה. לפלנד".

"אז זה יספיק לך בתור השכבה הראשונה", אמר והצביע על חולצה ארוכת שרוולים מצמר מרינו. היא הדיפה ריח קל של כבשים.

"ומה עוד אני צריך?", שאלתי.

"יש לך מעיל טוב נגד רוח?".

"כן. אני חושב".

"אז הייתי לוקח עוד חולצה קצרה מהצמר הזה. הוא סופג את כל הזיעה ואתה לא מרגיש רטוב. כדאי לך גם פליז עבה, פליז דק, כפפות, מכנסיים נגד גשם ושני זוגות גרביים עם אחוז צמר כבשים כמה שיותר גבוה".

"חארות האיסתא האלה, עלאק אין על תאילנד בנובמבר"

לאיש היה משהו עם צמר כבשים, ללא ספק, אבל סמכתי עליו. הוספתי פנס ראש, משטח מבודד לישיבה, קנקן תה קטן מאלומיניום מצופה, כף־מזלג משולבת וכובע מצחייה. שילמתי על הכל בקופה ויצאתי מהחנות הענקית במערב ברלין. המקום היה מפוצץ בקונים.

אנחנו רוצים את החופש האמיתי, אבל נסתפק גם באשליה מוצלחת שלו.

3

נסעתי ללפלנד, להליכה של תשעה ימים בהרים של צפון שוודיה, כדי להתנתק. דיאטת מידע חריפה, מנוחה למוח. הלכתי שש־שמונה שעות ביום. טיפסתי על הרים נמוכים, שרתי לעצמי, היה לי חם בפנים כשבחוץ היו רוח וגשם מקפיא. קפצתי בין סלעים כדי לחצות פלגים. ראיתי איילי צפון שותים מהנהר ולוחכים שרכים קטנים. חטבתי עצים, ישנתי בבקתות שאני הסקתי. אכלתי פסטה וקרקרים שוודיים. קניתי בשמחה את האשליה הנחמדה של החופש - זאת שהתחלתי לרקום בחנות הענקית ההיא במערב ברלין, זאת ששילמתי עליה בכרטיס אשראי בכל בקתה שלנתי בה, זאת שעטפה אותי במצעים טריים ונקיים בכל לילה על השביל.

המחשבות חזרו ברגע שהחוויה הסתיימה.

"בקיצור, פתאום הדוב מוריד את המכנסיים ואומר: 'אתה לא באמת צייד, הא?'"

4

לא, זה לא הולך.

אני נזכר כל הזמן בגרוש הישראלי ההוא בניו יורק. חושב על החדרים בדירה שלו, איך הם הולכים ומתמלאים בציוד ארוז היטב שהגיע מקטלוגים המבטיחים חיים נוחים בטבע. וברקע, כל אותו זמן, המוניות הצהובות מצפצפות ופטישי האוויר דופקים. עובד יופי הקפיטליזם הזה. גם כשאתה רוצה להשתחרר ממנו, אתה בעצם מתחזק אותו. הפער הזה - הרווח שבין הרצון להיות חופשי בטבע לבין העובדה שאתה מוצא את עצמך צרכן של אוהלים מתקפלים ומעילים נגד גשם - הוא שקורע לי את הלב כל פעם מחדש. אבל צריך להפסיק לחשוב כל הזמן. צריך לנסות להתרכז בצדדים החיוביים של החיים.

5

אז אתה מגיע לבקתה בהרים, ואתה לבד. זה הכי טוב. אם הבית השוודית אומרת לך בחום "ברוך הבא", ואתם מפטפטים קצת על מזג האוויר. היא מופתעת לשמוע שפגשת זוג הולנדים שחולצו במסוק. האישה החליקה על אבן ושברה את היד, אתה אומר לה. היא אומרת: "יאאא־האאא", שזה כמו "אוקיי", אבל בשוודית. זה עדיין מצחיק אותך בפנים. הערב יורד באיטיות, והיא אומרת משפט מבטיח: "אתה לבד כאן היום, אף אחד אחר עוד לא בא".

ואז היא שואלת בנימוס: "האם תרצה שאדליק את הסאונה בשבילך?". אתה אומר לה שכן. באמת הגיע הזמן שתתרחץ קצת. הרי אתה מריח כמו שילוב בין אתלט וכבשה. וכשאתה אומר לה כן אתה רואה שהיא שמחה, כי היא הולכת להגיד לבת הזוג שלה לבקתה שהערב הן ילכו ביחד לסאונה אחרי שהישראלי יגמור להתרחץ.

ואז אתה נכנס לבקתה ומסתכל החוצה. מרבדים של שרכים ארקטיים בצבעי קינמון פרוסים לכל עבר. כמה פסגות מושלגות ניצבות משני צידי העמק, ונחל מפכפך חובק את הגבעה שעליה אתה גר. והאוויר צלול, והמים שאתה ממלא בדלי גדול מהפלג נקיים וקרים. אתה מעמיד קומקום, מוריד נעליים, מתיישב קצת לנוח ונשבע לעצמך לא לזוז 20 דקות. בינתיים אתה שותה תה מתוק.

אחרי שהתחממת ונחת אתה לוקח קצת בגדים להחלפה וצועד לסאונה. חם שם כמו בגן עדן. אתה יושב קצת על ספסל העץ, שופך על עצמך מים חמים, מתחמם עד לעצמות. את השיער אתה לא חופף. בחוץ הולך ומעמיק הכחול של השמיים עד שהוא הופך לשחור נוצץ. אתה יוצא החוצה רענן והולך לבקתה, שהיא לגמרי שלך.

או שככה חשבת. ומי נמצא בתוכה אם לא הישראלי היחיד שפגשת ותפגוש בטיול. הוא מגחך ומתרגש לעומתך, לא מהסס שנייה לפני שהוא חודר למרחב הפרטי שלך באותו סגנון ישראלי שאתה מכיר היטב. חמש דקות אחרי שנפגשתם הוא שואל אותך אם אתה גוזם את השפם באופן קבוע. זה מטריד אותו. אחר כך הוא שואל מה שווה לעשות בטיול הזה ומה התוכניות שלך, ואתה כבר רואה שהוא מתכוון להישאר איתך בבקתה הזאת עוד יום, והכוונה שלך לחקור את האגם הקרחוני שראית במפה בין ההרים כנראה מפתה אותו קצת.

אני בעצם מתכוון לזוז מחר, אתה אומר לו, ואז מדליק את האח ופורש לישון.

למחרת אתה יוצא מוקדם בבוקר כדי להתחמק, מעפיל עד לגדות האגם הקפוא שמסתתר מאחורי הרכס שמשקיף על הבקתה, ואת מי אתה רואה מטפס למעלה כמו אייל גשם צעיר? כן, זה הישראלי. אתה פוגש אותו כשאתה יורד. השאלה שהוא שואל אותך מעבירה בך צמרמורת: "נו, איך למעלה, שווה?".

גם זה לא הולך.

6

ראיינתי פעם את הבמאי לארס פון טרייר בדיוק כשיצא מדיכאון והתחיל לעבוד שוב. דיברנו בעיקר על חוסר המשמעות של החיים. הוא אמר לי משפט שנתפס: כדי לחיות אתה צריך להרוג דברים אחרים, אז מה הטעם בעצם?

נדמה לי שאני מבין קצת יותר טוב את הקסם שברעיון גלגול הנשמות. זה לא תופס רק לגביך; הרי כמעט בלתי אפשרי לקבל את רעיון המוות של עצמך, עם גלגול נשמות או בלעדיו. פשוט הרבה יותר קל יותר להרוג דברים אחרים ברגע שאתה יודע שהם יתגלגלו להם הלאה. לפחות לי. אני מקווה שזה לא ככה להודים.

וגם זה לא הולך. אני מתחיל לחשוב על מלחמות גרעיניות.

"בליינד 50 דולר משקל עודף"

7

הכוח של הטבע הארקטי הוא באחידות שלו, ובשמש. יש סוד לשמש הסקנדינבית, והוא מתגלה ברגע שאתה עומד מולה: היא מאירה את הדברים כאילו היא מציתה בכל דבר להבה פנימית קטנה ובוהקת, כאילו העצמים זורחים מעצמם. זה עובד אפילו על סלעים. אבל חבל לתאר במילים את מה שהכי נחמד לחוות. או מדויק יותר: זה לא שווה הרבה. תראו את זה ונדבר.

ועוד פעם. יש מונח בשוודית: סמולטרונסטלה. הסמוטלטרון הם סוג מסוים של תותי בר. משמעות הביטוי היא "המקומות המועדפים עליך יותר מכל השאר, אבל באמת". מקומות שיקרים לליבך, שגילית שאתה אוהב, שאתה חוזר אליהם. אחרי הכל, העולם לא עד כדי כך מגוון. הוא לא מלא בדברים שיגרמו אושר, במיוחד אם מחפשים אותם. רוב האפשרויות המפתות הן אשליות זניחות. אם אתם מוצאים משהו אחד שאתם אוהבים, חזרו אליו שוב ושוב.

8

ופעם אחרונה: אלוהים, כמה שאני חושב על הבחור הישראלי ההוא בניו יורק. תמלא את החדרים, חבר. תמשיך להזמין ולהזמין. תגנוב אם צריך. בסוף תצא לטיול, ואז תנצל כל דבר קטן. תחלוץ ותפתח את היריעות. שקיקים דחוסים יהפכו לשק שינה, אריזות קלות יהפכו לסיר על מדורה. תאכל ספגטי בצלחת שדה ותסובב את הכף־מזלג שלך ותחייך חיוך גדול כשתיזכר בשאון של ניו יורק. ותהיה חופשי. או, זה נחמד. אפשר לחשוב על זה יופי. זה הולך טוב.