פתיחת צירים
ב"אל תלחצי, אני בדרך" דאוני ג'וניור וגאליפיאנאקיס ממשיכים את מסורת ה"Bromance" של הבמאי טוד פיליפס. הזוגיות החברית שהם מפתחים טעונה במסרים רבים, אבל פחות מצחיקה
התפתחותו של קשר רומנטי בין שתי דמויות מנוגדות, והיקשרותו של תהליך זה למסע משותף בדרכי ארצות הברית, מאפיינים את הקולנוע האמריקאי לפחות מאז סרטו הקלאסי של פרנק קפרה "זה קרה לילה אחד" (1934). את המוטיב הזה ניתן לאתר לא רק בקומדיות רומנטיות המפגישות גבר ואישה.
הוא מופיע גם בסרטים העוסקים בחברות בין שני גברים (Buddy Films) ובעיקר כאשר יש מפגש ראשוני וקשר מתפתח, מהלך עלילתי הנושא דפוסים רומנטיים מובהקים יותר (Bromance).
הבמאי טוד פיליפס אוהב לפעול על קו התפר שבין שני סוגי סרטי גברים אלו. בסרטו הקודם "הנגאובר"(A.K.A "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס") הוא עסק בהתהוללותם של קבוצת חברים החוגגים רגע אחרון של חופש לפני נישואיו של אחד מהם.
פיטר היימן (רוברט דאוני ג'וניור), גיבור סרטו הנוכחי "אל תלחצי, אני בדרך" ("Due Date"), הוא לכאורה גבר בוגר יותר. אדריכל מרובע וחסר הומור, המנסה להגיע בזמן מאטלנטה ללוס אנג'לס כדי להיות נוכח ברגע הלידה של בתו הראשונה. בשני הסרטים משמשת דמות המגולמת על ידי זאק גאליפיאנאקיס כהיפוך של דפוסי התנהגות והמנטאליות הנדרשת לזוגיות בוגרת עם בת המין השני.
שני חברים יצאו לדרך
מפגש טראומטי בשדה התעופה, התיקים מתחלפים, מקטרת עישון הסמים בתיק של אית'ן טרמבליי (גאליפיאנאקיס) מסבכת את פיטר. דקות ספורות לאחר מכן הם שוב נפגשים על המטוס, ואית'ן מצליח, בלי כל כוונת זדון, לגרום לאיש הביטחון שעל המטוס לחשוד כי פיטר הוא טרוריסט פוטנציאלי שיש להכניע באמצעות ירי של כדור גומי.
שניהם מורדים מהטיסה, אך הארנק והמזוודה של פיטר נותרו מאחור. ללא כסף או כרטיס אשראי, פיטר נאלץ לקבל את הצעתו של אית'ן ולהצטרף כטרמפיסט למסע של 2,000 מייל עד ללוס אנג'לס.
דאוני ג'וניור וגאליפיאנאקיס. אוהבים-שונאים
אית'ן הוא שחקן חובב הנראה כחסר כישרון באופן מצמרר. פסגת המשחק היא מבחינתו הקומדיה הטלוויזיונית "שני גברים וחצי" (עוד זוגיות כפויה בין שני הפכים).
הוא מצטיין ביכולת כמעט על טבעית לומר את הדבר הלא נכון ברגע הפחות מתאים.
הוא לוקח איתו לכל מקום את סאני, כלב הבולדוג הצרפתי המסונכרן לרמת הגירוי המיני של בעליו. ולקינוח הוא גם נושא עימו מטען מטריד - קופסת קפה שבתוכה מצויים שאריות האפר של אביו שנפטר ימים ספורים קודם לכן.
אצל שתי הדמויות יש חסך הנובע מיחסיהם עם האבות שלהם. האחד איבד לאחרונה את אביו, השני לא ראה את אביו מאז ילדותו ועומד כעת להפוך לאב בעצמו. חסך זה הופך גם לבסיס חשוב בהתפתחות יחסיהם. קופסת האפר של האב היא שתמנע מפיטר לברוח עם המכונית של אית'ן. השינוי באישיותו של פיטר יתבטא ביכולתו להכיר בחשיבות של המסע אותו עורך אית'ן עם השאריות של אביו.
זה גבר או אישה?
הדינמיקה שבה דמות חריגה נדבקת לגיבור ומערערת את המסגרת המאורגנת של חייו, מכילה רובד לטנטי של ערעור זהות הטרוסקסואלית. כך היה ב"כייבל גאי" (1996), סרטו הלא מוערך מספיק של בן סטילר, או בסרט ש"אל תלחצי" הוא כמעט בגדר שיכתוב שלו - "תקועים בדרך" (1987) של ג'ון יוז.
תן כתף. גאליפיאנאקיס ודאוני ג'וניור כאית'ן ופיטר
את הסממנים הנשיים בהתנהגותו של אית'ן קשה לפספס – מההליכה, הכלב הקטן אותו הוא נושא עימו, בגדיו ורגשנותו. חריגותו הדורשת הסתגלות ומידת סבלנות מרשימה, היא האתגר אותו צריך לעבור פיטר בכדי להיות מתאים יותר לזכות בתואר "אב". משמעותו האמיתית של Due Date היא לא במועד הלידה הצפויה, אלא במפגש בין שתי הדמויות והאופן בו הוא מעצב מחדש את דמותו הנוקשה של פיטר.
מוטיב נוסף של סרטי "Bromance" בעידן ג'אד אפאטאו, הוא תפקיד המריחואנה ביצירת הקשר בין הגברים - הפלת חומות רגשיות באמצעות הפלת ראשים. הסטלן כמרכיב של גבריות "לא גברית",
שמאפשרת הבעת רגשות הדדיים ("פיינאפל אקספרס" של דיוויד גורדון גרין מ-2008). המימד המושך/דוחה בחברות הנרקמת בסרט עולה בצורה מוצלחת במיוחד בסצנה של נהיגה ממוסטלת לצלילי "Hey You" של הפינק פלויד.
ברקע של "אל תלחצי" משתקפת אמריקה פחות אופטימית ובטוחה בעצמה. גם אם זו קומדיה הרי שיש בה סצנות שבהן מוצגות חרדות האבטחה בנמלי תעופה, ובמקרה אחר חייל שחזר נכה משירות צבאי בעיראק. באופן מופשט וסמלי יותר נקשר מוטיב האב הנעדר למציאות זו ולסוג ההתבגרות אותה עובר הגיבור.
יש בסרט סצנות קומיות אפקטיביות, אבל יש בו גם צד מלנכולי שיאכזב את מי שמצפה ל"הנגאובר 2". הבעיה היא שמלנכוליות זו אינה מעוצבת באופן משכנע, ותהליך השינוי בדמות הגיבור נראה כנובע יותר מהחלטת תסריטאית מאשר מהתפתחות מנומקת.
