מצב הכבאות בישראל: הגרוע בעולם המערבי

השריפה בהר הכרמל - שגבתה את חייהם של 41 איש וחיסלה מיליוני עצים, מעוררת, באופן טבעי, זעם ותסכול ציבורי. המצלמות, המלוות את השריפה בשידור חי, הראו את אנשי כוחות ההצלה נלחמים בגבורה באש המשתוללת - אבל גם חשפו את חוסר האונים שלהם.

אם המטוס הראשון מגיע באיחור של שעתיים, סימן שמישהו פישל וייתכן שמשהו לקוי במערכת; אם המדינה מזעיקה כבאים ומטוסים מחו"ל - סימן שיש מחסור בכאלה בארץ; ואם הכבאים התריעו על המחסור שוב ושוב - סימן שהמדינה נכשלה בתפקידה. אין זה מפתיע ששרים נכנסו למגננה ועוסקים בתירוצים והאשמות הדדיות ושאלפי טוקבקיסטים קוראים להם להתפטר.

• אסון הכרמל - דיווחים 24 שעות ב-ynet
• סיוע למפוני מהכרמל - עמוד מיוחד
  

לנו, הישראלים, יש נטייה חזקה לביקורת עצמית. הקריאה: "בשום מדינה בעולם אין דבר כזה", לטוב ולרע, היא רפלקס מותנה אצלנו, ולפעמים היא אינה נכונה גם כשנדמה לנו שהיא כן. אבל בנושא הזה, הנתונים מראים חד-משמעית: בהשוואה בינלאומית, לפי כל קנה מידה, מצב שירותי הכיבוי בישראל גרוע ביותר.

אפילו בקפריסין יש יותר כבאים

מחקר מקיף שערך צוות של חוקרים במשרד הפנים בתחילת השנה הנוכחית השווה בין שירותי הכבאות בישראל וב-26 מדינות מפותחות נוספות - ארה"ב, יפן, גרמניה, צרפת, בריטניה, קוריאה הדרומית, ספרד, פולין, טייוואן, הולנד, דנמרק, פינלנד, סינגפור, נורבגיה, קרואטיה, ניו-זילנד, אירלנד, כווית, סלובניה, קפריסין, יוון, צכיה, בלגיה, הונגריה, שבדיה, ואוסטריה, וכן בהונג-קונג. 

המחקר, שהתבסס על נתונים שנלקחו מארגון המדינות המפותחות (OECD) וארגון העבודה הבינלאומי (ILO) - לא מצא אף מדינה אחת מכל אלה שכוח האדם של מכבי האש שלה קטן משלנו.

בכל המדינות הללו, בלי יוצא מן הכלל, יש יותר כבאים לנפש מאשר בישראל - וברובן יש הרבה יותר. בישראל, מציין המחקר, מועסקים כ-1,250 כבאים, שהם 160 כבאים למיליון נפש. זאת, לעומת 1,000 בארה"ב, 1,200 ביפן, 500 בספרד ו-800 ביוון.

ההשוואה ליוון מטרידה במיוחד, כי לאחר שריפות הענק שהתחוללו בה ב-2007, נמתחה בה ביקורת ציבורית עזה על תפקודן של הרשויות. אלא שההשוואה מראה שלפחות מבחינת כוח האדם של הכבאים, ביוון מועסקים פי חמישה יותר כבאים לנפש - ומסתבר שישראל אכן זקוקה לתגבורת של הכבאים היוונים.

יוון היא מדינה יבשה, אבל ישראל יבשה עוד יותר, ולעומת זאת, יש בה יערות גדולים של עצי אורן שממש מועדים להידלק באקלים הזה. גם בקפריסין השכנה יש מספר גדול יותר של כבאים (400 למיליון נפש), וכך גם במדינות מזרח אירופיות כמו פולין והונגריה, ואפילו בכוויית. 

נתונים אלה אינם כוללים גם כוחות גדולים של מתנדבים שקיימים בארה"ב ובאירופה ומצטרפים לכוחות הסדירים. מדובר באנשים שמגיעים באופן קבוע לאימונים, ומתחייבים להתייצב ולהשתתף בכיבוי בכל מקרה של שריפה גדולה, ממש כמו חיילי מילואים, לפעמים תמורת תשלום ותמיד על חשבון זמן עבודתם האזרחי. האסון בכרמל הביא, כרגיל, אלפי ישראלים להתנדב ולנסות לתרום ולעזור לנפגעים ולכיבוי האש בכל דרך אפשרית. אבל מערך מתנדבים מסודר כמעט ואינו קיים כאן.

המתנדבים מגדילים את כוח האדם של הכבאים בחו"ל ומקצינים את הפער בין המערב לישראל. בארה"ב יש 800 אלף מתנדבים - יותר מפי שניים ממספר הכבאים, בצרפת - 200 אלף ובגרמניה - מיליון וחצי. אם מחשיבים את המתנדבים הרי שבארה"ב יש 3,000 כבאים למיליון איש, ביפן - 6,000 ובגרמניה - 15 אלף - פי 100 יותר מאשר בארץ.

בנוסף למחסור בכוח אדם, סובלים כבאי של ישראל גם ממחסור בציוד. כבאי ישראל מחזיקים 3.6 רכבים על כל 100 אלף תושבים - מה שמשאיר ערים מדבריות קטנות כמו ערד ואילת עם רכב כיבוי אחד או שניים בלבד. יש מדינות מעטות כמו צרפת, סינגפור וכווית שבהן המצב גרוע עוד יותר, עם פחות משני רכבים ל-100 אלף איש, אבל במרבית המדינות המצב טוב בהרבה. בהונגריה יש 4.2 רכבי כיבוי ל-100 אלף תושבים, בבריטניה 5, באירלנד 7, ביוון 11, בקרואטיה 40, בגרמניה 49 וביפן 57. אם נתיבות הייתה ביפן, היו בה כ-15 רכבי כיבוי במקום אחד.

המחקר של משרד הפנים מראה גם את מחיר המחסור וההזנחה. המחקר השווה, על סמך נתוני OECD ו-ILO, גם את זמן התגובה של הכבאים לקריאה ומספר הכבאים המגיעים לשטח עם תחילתה של כל שריפה - וגם כאן, מצבנו רע.

זמן התגובה הממוצע עומד בארץ על 14 דקות, לעומת 12 דקות בקפריסין, 8.5 דקות בפינלנד, 9 דקות בבריטניה, 5 דקות בגרמניה, 6 דקות באזורים הכפריים בצרפת ובין 11 ל-14 דקות באזורים הכפריים. מפקדי תחנות הכיבוי בטוקיו מדדו את זמן ההגעה של הכבאים במדויק ומצאו כי הם מגיעים לשטח תוך 4 דקות ו-12 שניות.

שלא במפתיע, הכבאים בחו"ל מגיעים לשטח עם כוח אדם גדול יותר. בישראל מגיעים לשטח בין 2 ל-6 כבאים, בהתאם לחומרתו הראשונית של האירוע (ולכוח האדם בתחנה הקרובה). בקפריסין אמורים להגיע שישה כבאים בכל קריאה, באוסטריה - 16 כבאים, בבריטניה - כבאית אחת או שתיים, שעל כל אחת מהן יש 9 כבאים, בצרפת - 15 כבאים ושלושה חובשים, וביפן - בין 18 ל-40 אנשי צוות, בהתאם לסוג האירוע.

מנכ"ל משרד הפנים, גבי מימון, הגיש את המחקר למנכ"ל משרד ראש הממשלה, איל גבאי, בחודש מרס. אל המחקר נלווה מכתב חריף, שבו הוא פירט את המסקנות המתבקשות. מימון כתב לגבאי כי יש צורך בגיוס 240 כבאים מקצועיים (הרבה פחות מכפי שנדרש לפי ההשוואה לחו"ל), ברכישה של 800 רכבי כיבוי, בהקמת 14 תחנות ובהקמת מערכת מחשוב ארצית לכיבוי. 

המחקר של משרד הפנים התעלם מנקודה חשובה. המחסור בכבאים ובציוד פגע בהתמודדות עם השריפה בכרמל, כפי שניתן ללמוד מהזעקת הכבאים מחו"ל, אבל את השריפה לא ניתן היה לכבות באמצעות כבאיות בלבד. השריפה התפשטה והגיעה למימדים מפלצתיים בגלל שלישראל אין מטוסי כיבוי.

שירות הכיבוי האווירי של ישראל, שפעם היה שייך לחיל האוויר, הופרט בשנת 2001, והמלאכה הוטלה על שתי חברות ריסוס פרטיות, שמחזיקות 12 מטוסים קטנים שאינם מסוגלים להתיז מים ואינם עומדים בסנדטרטיים מודרניים לכיבוי שריפות. התיאום בין החברות הללו לבין הרשויות הוא צולע, וכל זה הביא לכך שהחברות, שלא באשמתן, איחרו בהגעתן לשטח ולא הצליחו לכבות את האש.

אף אחת המדינות ששלחו השבוע מטוסים לסייע לישראל - קרואטיה, בולגריה, טורקיה, יוון, בריטניה, ספרד וכמובן ארה"ב ורוסיה, וכן מצרים (שהבטיחה סיוע אך לא שלחה) - לא שלחו לכאן את כל מטוסי הכיבוי שלהן. בנוסף לשניים-שלושה המטוסים ששלחו לארץ, מחזיקה כל אחת מהן כמה עשרות מטוסי כיבוי.

חלק מהמדינות - בריטניה, לדוגמא - מחזיקות מטוסים בבעלותן, ואחרות משתמשות בשירותים של חברות פרטיות, אך בכל המדינות הללו לא מדובר בחברת ריסוס ש"מחלטרת" בכיבוי שריפות לפי הזמנה, אלא בחברות שמחזיקות מטוסי כיבוי שנועדו אך ורק לשם כך ומספקות שירותים בצורה מסודרת למדינה, שלרוב גם מחזיקה שירות מיוחד משלה לשם כך.

אתר הרשות האוסטרלית לכיבוי שריפות מהאוויר (National Aeraial Firecraft services) מציין בגאווה כי הרשות הגדילה את צי המטוסים שלה בעשור האחרון מ-40 ל-90, כולם בבעלות המדינה. מנתוני הרשות הפדראלית לכבאות של ארה"ב עולה, כי כוחות הכיבוי שלה ושל המדינות השונות מחזיקים יחד יותר מ-1,000 מטוסי כיבוי, שחלקם נשכרו מחברות פרטיות, חלקם מופעלים על ידיהן וחלקם שייכים למדינה.

כשמשווים את הסיכון לשריפות בישראל ובחו"ל אי אפשר להתעלם, כמובן, מהמצב הביטחוני בארץ. באף אחת מהמדינות שנכללו בהשוואה לא התחוללה לחימה ב-18 השנים האחרונות, למעט פיגועי טרור בודדים כמו אלה של ה-11 בספטמבר. קרואטיה, קפריסין, צ'כיה, הונגריה וקוריאה עברו מאז מלחמת העולם השנייה מלחמה אחת, והשאר נמצאות מאז המלחמה ההיא במצב של שלום. באותו זמן, הופגזה ישראל במלחמת השחרור, במלחמת ששת הימים, במלחמת ההתשה, בירי הקטיושות על הצפון, במלחמת המפרץ הראשונה, במלחמת לבנון השנייה ובירי הקסאמים על הנגב.

ראשי המדינה מדברים השכם והערב על האיום הסורי והאיראני, שפירושו, במקרה הטוב, חשש להפגזה של אלפי טילים. כל טיל כזה עלול ליצור שריפה שמה שקרה השבוע בכרמל הוא בדיחה לידה. אבל תגבור כוחות הכיבוי מתעכב 12 שנה בגלל שפקידי האוצר לא הגיעו להסכמות עם ההסתדרות על המבנה הארגוני ובגלל ששרי הפנים לא צעקו מספיק.

מהשוואת תקציבי הכיבוי במדינות השונות עולה, שהבעיה של רשויות הכיבוי כאן היא לא רק כסף. תקציב הכבאות של ישראל עומד על כ-560 מיליון שקלים. תקציב שירותי הכבאות של ניו-זילנד, לדוגמא, מסתכם בכ-200 מיליון דולר, לעומת פחות מ-150 מיליון בישראל, למרות שהאוכלוסייה והתוצר של ישראל גדולים מאלה של ניו-זילנד פי שתיים. מההשוואה יוצא, איפוא, שניו זילנד מספקת לכבאים פי שלוש יותר תקציב מאתנו. בריטניה מתקצבת את מחלקת מכבי האש שלה בכ-9 מיליארד דולר. בריטניה וכלכלתה גדולים בערך פי עשר מאלה של ישראל, ותקציב הכבאות שלה גדול משלנו בערך פי 60, כך שמערך הכבאות בבריטניה הוא עשיר פי שש יותר מזה של ישראל.

יש לציין שיש מדינות, כמו ארה"ב, שמצליחות להסתדר עם תקציבים קטנים יותר: תקציב שירותי הכבאות הפדראליים של ארה"ב עומד על 10 מיליארד דולר. לאלה יש להוסיף את התקציבים המקומיים. מדינת מסצ'וסטס, לדוגמא, שגודלה דומה לזה של ישראל והיא עשירה הרבה יותר, מקבלת תקציב כבאות פדרלי של כ-30 מיליון דולר, ומחזיקה גם תקציב כבאות מקומי של 20 מיליון דולר נוספים ותקציב נוסף, של כ-10 מיליון, של רשות היערות המקומית, המחזיקה צי כבאים ומטוסי כיבוי משלה. בסך הכל מתקצבת מסצ'וסטס את הכיבוי, איפוא, בכ-60 מיליון דולר - זאת נוסף על עשרות מיליוני דולרים המגיעים מתרומות פרטיות, כלומר, בערך כמו התקציב הישראלי.

ארה"ב היא מדינה קמצנית, שמצליחה לתפקד היטב הודות לניהול תקין ביותר של המערכות שלה. בישראל, לעומת זאת, יש מערך כיבוי אש שסובל מליקויים מבניים של עשרות שנים, שגרמו לתקציבים הדלים שלה להתבזבז. חלק מתקציב הכיבוי שקיים בארץ על הנייר אינו קיים במציאות, כיוון ש-45% מהתקציב מוטל על כתפי הרשויות המקומיות וחלקן פשוט לא משלמות אותו.

כספים נוספים מתבזבזים על כפל תפקידים וחוסר תיאום בין הרשויות. מימון כתב במכתב לאייל גבאי, מבלי לפרט, ששכר הכבאים בארץ הוא גבוה. גם אם זה נכון, זאת לא בעיה שניתן לפתור כעת. אבוי לנו אם מישהו יתנה את שיקום מערך הכבאות במאבק ארוך ועקר על הרעת תנאי העבודה של הכבאים. יש לציין שהכבאים במרבית מדינות אירופה, כמו בישראל, מאוגדים באיגודים מקצועיים.  

מימון דרש מגבאי בתחילת השנה תוספת תקציב של 433 מיליון שקלים. "הלקחים שנלמדו בזמן מלחמת לבנון השנייה והחשש להסלמה ביטחונית מעלים את הצורך הדחוף בהעמדת משאבים לתגבור מערך הכבאות", כתב מימון לגבאי במכתב שבו פירט את המצב בחו"ל ואת הליקויים שצריך לתקן בארץ, "לאור האמור ודחיפות הנושא אבקש לקבוע בהקדם מועד לפגישה נוספת בין שר הפנים וצוותו המקצועי עם ראש הממשלה לסיכום הנושא". הפגישה התקיימה, אבל הכסף לא עבר.

לאחרונה החליטה הממשלה, כידוע, להעביר למשרד הפנים סיוע של 70 מיליון שקלים לצורך תיקון הליקויים ולכפות על הרשויות המקומיות הקורסות לספק 30 מיליון נוספים. וכל זה - רק לתקציב המדינה לשנת 2011. בנוסף, החליטה הממשלה לקיים רפורמה במערך הכבאות ולהקים רשות לאומית לכבאות "כבר בשנת 2012". ועדת גינוסר המליצה על הרפורמה ועל הקמת הרשות ב-1998 והממשלה החליטה ליישם את ההחלטות ב-2008. נראה שלא רק זמן התגובה של הכבאים בישראל הוא איטי מאוד, אלא גם זה של הממשלה. אבל מה בוער?