מי רוצה להיות יהודי

מידי חנוכה ניהלנו בתנועות הנוער את אותו הדיון: מיהם המתייוונים של ימינו. לאחר רב-שיח סוער, במהלכו הסביר המדריך שאנחנו מושפעים מתרבות המערב - הוא הניף את ידיו אל על, וקרא בקול: "איפה היהדות שלנו? איפה התרבות שלנו? כולנו מתייוונים!"

כך עם בוא החנוכה, למדנו שוב ושוב שמי ששותה "קינלי", נועל "נייק" וצופה ב-MTV הוא, למעשה, המתייוון המודרני. מצויידים בידיעה המרעישה הזו, חזרנו הביתה ומיד

השתרענו מול הטלוויזיה, כשבידינו האחת "קינלי", בידינו השנייה בורגר, ומולנו הקליפ החדש של בריטני ספירס.

למען האמת, מעולם לא הבנו את ההיגיון מאחורי העניין הזה.

לכאורה, כדי להיות יהודים טובים היה עלינו לאכול דג מלוח, לשתות מים מהבאר ולנעול "נעלי שרגא" בשלושים שקל מהעיר התחתית. אך מידי חנוכה המדריך זעק, ואנו נותרנו קורבנות האמריקניזציה.

הקונצנזוס נשחק

נראה כי גם בחנוכה השנה נדבר על תרבות המערב שאחריתה אבדון, ושוב נשאל האם היא חלק מאיתנו, והאם אנחנו מתייוונים. הבעיה היא, שהיום הדיון הזה כבר לא רלוונטי - ולא כי הקינלי והבריטני נעלמו ממחוזותינו כלא היו, אלא משום שאנחנו כבר לא יוצאים מאותה נקודת מוצא. פעם, "הצרה" שלנו היתה תרבות המערב. היום הצרה שלנו מתחילה במקום בסיסי יותר ועמוק יותר - בזהות היהודית שלנו.

כי היום, מי שמגדיר עצמו כיהודי הוא פרימיטיבי, מי שמזכיר את המילה התבוללות הוא גזען, מי שמדבר על מדינה יהודית הוא חשוך ומי שחושב שיש אנטישמיות הוא פרנואיד. מי שמתעסק בציונות הוא פרובינציאלי, מי שחי לאור מורשת התנ"ך הוא ארכאי, מי שמעוניין ברוב יהודי הוא פשיסט, ומי ששואף לחזק את הזהות היהודית הוא סתם דוס.

בעבר ברור היה שגרעין יהודי יש בכולם - וההבדלים היו בפרטים הקטנים. אך ההתייוונות של היום, מסתבר, איננה ההתייוונות של פעם. מושגים שבעבר היוו קונצנזוס הולכים ונשחקים. יותר ויותר אנשים מתנערים מעצם הגדרתם כיהודים, ולעקרונות היהדות לא נותר מקום בעולם הערכים החדש שאנחנו בונים.

תראו, אנחנו בינלאומיים

את השברים שעוד נותרו, פה ושם, מהזהות היהודית המתפוררת - אנחנו כבר צריכים לתרץ. על השבת אנחנו קצת שומרים, כי היא סוציאלית, וברית מילה עושים כי יש מחקרים שזה בריא, והאיסור על בשר וחלב הוא עניין של עידון הנפש, ואת התורה אנו מכבדים בגלל ערכי המוסר האוניברסליים שבה. הכל טוב ויפה ונכון, אבל למה זה כבר לא לגיטימי לומר לעצמינו את המובן מאליו: שהערכים הללו הם חלק עמוק מהזהות היהודית שלנו?

יש משהו בתוכנו שרוצה להראות לעולם שהתפכחנו. שהיום, לא כמו בעבר, אנו מבינים שהיהדות היא סתם עוד מרכיב חסר משמעות בהיסטוריה. שהנה, בתוכניות הריאליטי שלנו אוכלים שרצים, ובחו"ל יש כמה חבר'ה שמתלהבים מהדוגמניות שלנו (ותראו איך האהבה מנצחת את הכל), ואפילו תל אביב נבחרה לאטרקציה עולמית של ה"לונלי פלאנט", כי היא "עיר חטאים מודרנית", בה "אלוהים הוא ה-DJ" ו"גופו של כל אחד הוא מקדש".

כן, התפכחנו. אנחנו כבר לא חיים בשטייטל. השארנו אותו מאחור, יחד עם הלאומיות היהודית שהיתה ואיננה. וכשחושבים על זה, אין דבר יותר יהודי מזה - מהרצון להתיישר ולהראות שאנחנו בסדר, כמו כולם. נכון שפעם, לפני שנים רבות, היתה לנו גיבנת כזו, של יהודי. אבל היי, תסתכלו עכשיו: קחו טיפה ימינה, תעצמו עין אחת, קצת למעלה - נו, עדיין רואים אותה?

כבר לא רק טרנדים

ההתייוונות של פעם היתה עניין תרבותי גרידא: ההתעסקות בחיצוניות, הטרנדים המערביים והשימוש במילים לועזיות. אפשר לומר שבפועל ההתייוונות היתה אז שם נרדף לצריכת יתר של תוכניות טלוויזיה מטופשות. זה היה המסר בו עסקנו עם בוא החנוכה, על שטחיותו וקסמו.

ההתייוונות של היום היא עניין של זהות. היום, לפני שאנחנו נדרשים לשאול את עצמינו מה מבטא את היותנו יהודים, אנו נדרשים לשאול את עצמינו האם אנחנו בכלל מעוניינים להיות כאלה. לכן, בטרם יתחילו הדיונים על הנייק והקינלי, טוב נעשה אם נקיים את הדיון העמוק והבסיסי יותר, הנוגע להנחות יסוד זהותיות שורשיות. מסתבר שגם הן כבר מתפוגגות מהעולם.